"צא מהמליאה, כבה את הטלפון, רוץ לחדר שלנו ותיעלם. אל תענה לאף אחד. תישאר שם ואל תזוז לפחות עשר דקות. סמוך עלי".
איש מבאי הכנסת לא האמין כאשר באותו בוקר שגרתי נמצאה במשכן גופתה של נטלי גבאי. החקירה מתפתחת במהירות לפרשיית רצח מסואבת בה מעורבים אנשי ממשל, חברי כנסת, לוביסטים רבי-תחכום וגם יועצת משפטית, לוחמנית במיוחד. הספר מצייר תמונה מקיפה של המתרחש מאחורי הקלעים של המנגנון השלטוני, אשר לרוב רק מקטעים ממנו נחשפים לעיני הציבור הרחב.
חברות וחברים יקרים, ספרי 'המשכן' יצא לאור ב'עם עובד'. אפשר להשיגו בחנויות ובאתר.
- מאחורי הקלעים של הספר וביקורות
- הפרק הראשון
- ביקורת על 'המשכן' בנענע
- 'המשכן' בגרסה דיגיטלית באתר "עברית" ובעם עובד.
- אנשי חמשת האחוזים להם מוקדש הספר
- ביקורת של העיתונאי עמית סגל:
רומן פרלמנטרי מהחיים
"בקומה החמישית נפתחו דלתות המעלית, ומשם המשיכו לטפס בגרם מדרגות החירום. הם עמדו על גגה של הכנסת, ואז מיכל קפאה. בסמוך לדגל ענקי שכמעט נעקר ממקומו מעוצמת הרוח היא הבחינה בגופה שוכבת פרקדן. ככל שהתקרבה לדמות השרועה על הבטון הקר היא נראתה לה מוכרת יותר ויותר. כשקלטה את המגפיים הצהבהבים היא נתקפה פחד, ואז בעתה. גופתה של חברת הכנסת ליהי בר־אל הייתה מוטלת על הגג. עיניה פקוחות, אך ריקות לחלוטין".
ח"כ ליהי בר־אל איננה עוד. למעשה, היא מעולם לא חיה אלא רק בין דפי רומן המתח החדש 'המשכן', שנכתב ערב המחאה החברתית. גם רצח לא אירע מעולם בכנסת – לכל היותר רצח אופי. אבל כל שאר התופעות שמתוארות בספר של העיתונאי תומר אביטל, תחקירן 'עובדה' ובעברו כתב הכנסת של 'כלכליסט', חיות ובועטות גם בכנסת האמיתית. לכן מדובר בחומר קריאה מומלץ לא רק לחובבי מותחנים אלא גם למי שמתעניין בפרלמנט הישראלי, ושם הוא ימצא כמה מסקנות עגומות.
אביטל הסתובב כמה שנים בוועדות הכלכליות של הכנסת, ולכן הפריזמה שלו שונה מהרגיל. הכנסת שנשקפת מוועדת הכספים או הרווחה אינה זו של ויכוחים על בריתות זוגיות והסכמים מדיניים או קרבות קואליציה־אופוזיציה אלא של אינטרסים, כוח וכסף.
הכנסת מצטיירת שם לא כ"בית הקלפים" אלא כבית בובות. ועדות, חברי כנסת ואפילו ממשלות נראים כאן כמריונטות שמתומרנות בידי גורמים חיצוניים שאיש אינו מכיר את שמם: לוביסטים תל־אביביים, רפרנטיות עלומות שם ממשרד המשפטים או האוצר ובעלי הון.
העובדה המטרידה ביותר שנתקל בה מי שמסקר את הכנסת הוא שרוב האישים שמעצבים את הפרלמנט כלל לא טורחים להגיע אליו. כך למשל, התעלומה הלא פתורה האופפת את המגה־לוביסט, בוריס קרסני, בעל הביוגרפיה העלומה.
הספר הוא בעיקר כתב אישום חריף נגד הפוליטיקה והתקשורת שמאפשרות לזה לקרות בשילוב של חולשה ואדישות. הנה שניים מסעיפיו: "קיצור הדרך לרתימת הכנסת לצורכיהם, הבין הלוביסט במהרה, התגלם בעקב אכילס של הדמוקרטיה – יושבי הספסלים האחוריים, חברי הכנסת שמוקמו בתחתית הרשימות המפלגתיות, אותו שליש שלא ישרוד בבחירות נוספות. במשרד הם כונו 'ידיים', על שם האיבר החיוני ביותר למשרד הלובי. חברי הכנסת שריחפה מעליהם סכנת הדחה בבחירות הבאות היו צמאים למה שמשרד הלוביסטים יכול היה להעניק להם: פרסום בתקשורת לפריימריס וקשרים מקצועיים, למקרה שיישארו בחוץ".
התיאור הזה מוכר היטב לכל מי שעמד על הפער המפליא בין רשימת חברי הכנסת המוערכים לרשימת אלו שאהובים על הלוביסטים. את השירות הגדול ביותר להון־שלטון העניקו חברי כנסת ששמם כלל אינו מוכר. חיילים אלמונים בשירות הכסף הגדול.
החלק החשוב יותר הוא זה שנוגע למקבילי הספרותי, כתב ערוץ 2 בכנסת, ויקטור קליאן, ולקלסרים העבים והמפלילים שקיבל ומוכיחים קשר הון־שלטון מסמר שיער. "'אני לא מבינה', אמרה נטלי, 'מיום שהכרנו בכנסת ליקקת, התחננת שאני אעביר לך חומרים בלעדיים. ועכשיו יש לך פה מכרה זהב ואתה לא מתנפל עליו?'
'גברת גבאי,' השיב קליאן, 'הגיע הזמן לשיעור בעיתונות. עיקר התחרות בין עיתונאים היום הוא על פרסום ראשון של עזיבות בכירים, יוזמות שרים וסיפורים שגם ככה יצאו בסוף לאור. עיתונאים לוחמניים מדי מפוטרים. אז הבוסים שלך מודים שהם נגועים באינטרסים? מה פתאום, הם יגידו שזה לא ראוי או לא עומד משפטית. כל עיתונאי מפתח בסוף מנגנון בקרה עצמית"".
אם אכן כך ינהגו חברי הכנסת והעיתונאים, זה לא ייגמר ברצח אבל ייגמר בבכי.
- פורסם במקור ראשון