בטיול הלקטים – הכתבה שהכי נהנתי לכתוב בשנתיים האחרונות התפרסמה אתמול במוסף "כלכליסט"

אכילה מהאדמה, שינה תחת כיפת השמים, ויתור על טכנולוגיה, סבון ואפילו אש. כתב מוסף "כלכליסט" הצטרף לחבורת לקטים ישראלית, חי ארבעה ימים כמו האדם הקדמון, והתחיל להרגיש פרימיטיבי רק אחרי שחזר הביתה

תומר אביטל

"סעיף צרכים ויציאות: אנחנו לא משאירים כלום בשטח, כולל נייר טואלט. תרגלו כריעה, כמו במזרח, ולא ישיבה. אפשר גם לנגב עם עלים, קליפות עץ, ובדרך הרשמית בטיול: אבנים". המילים האלה, מעמוד ההדרכה באתר, עברו לי בראש בכל פעם שניגשתי אל בין העצים בארבעת הימים האחרונים. ארבעה ימים שבהם לא ראיתי אסלה, כיור, סבון או איזשהו פריט היגיינה מעשה ידי אדם. אבל אני חייב להודות, מה שלפני ארבעה ימים היה סיוט, עכשיו הוא כבר תענוג צרוף. זו מן הסתם התזונה, שגופי התרגל אליה. כשאני מספר על זה במבוכה לאחד הוותיקים הוא מספר לי שזו תופעה ידועה. יש לה אצלם אפילו שם חינני, "קקי קסם". הסיבים בעלים שאני אוכל מאז יום רביעי שעבר קושרים את שאריות המזון, כך שלרוב כלל לא צריך לנגב.

גם לתחליפים של יתר מוצרי הסופר-פארם התרגלתי: במקום משחת שיניים אני לועס בבקרים שורש של שוש קירח או מצחצח עם עלה מרווה. כשאני כן צריך נייר טואלט אני משתמש בחלוקי נחל, וכשאני רוצה להתפנק – שני עלי חובזה כנייר דו־שכבתי. לבסוף במקום סבון, אני לפעמים ממולל עלי הדר שמותירים ניחוח נעים. ובכל זאת, מזל שזה היום האחרון.

זה התחיל ביום רביעי בשעה 12:07. תמיד שעה לא עגולה. החבורה שהתקבצה סביבי בתחנת האוטובוס מחוץ לבית שאן הורכבה מתמהיל של הרפתקנים ותיקים, שכבר שנים יוצאים לטיולים שבהם הם נעלמים לשבוע בטבע, בלי אוכל או ציוד מהעולם המודרני, לצד סקרנים שזאת הפעם הראשונה שלהם. בצד אחד בנות בגופיות ושמלות בומבמלה, ובשני אנשים שנראו כאילו כרגע יצאו מהמקלחת ועוד לא הספיקו להוריד מעליהם את תל אביב. או ירושלים, במקרה שלי. אה וגם ילד בן 4.

הרמז הראשון למה שעומד לקרות הגיע מיד אחרי סבב החיבוקים. במקום תדרוך או שיחת פתיחה האנשים סביבי הסתערו על שדה הבור המוזנח שמאחורי התחנה. שם הם התחילו, ובכן, לכלות את הצמחייה. כשפניתי במבט תמה לצעירה חייכנית בשמלה פרחונית שנשארה לידי היא הגיבה בבקשת סליחה וחיוך, והלכה לזלול. אזרתי אומץ והלכתי אחריה.

אני עדיין לא יודע מה מצפה לי, אבל כבר טועם גדילנים וחרציות ישר מהאדמה, בהנחייתם של חבר'ה שמדי פעם אחד מהם עובר לידי ומלמד אותי לבתק את קצה הגבעול ולחשוף את לבו. בניסיונות הראשונים אני נושך גבעולים סיביים, וכשאני מצליח לחשוף פנים של גבעול אני מופתע לטובה מהטעם.מזכיר ארטישוק. אני מרים עיניים ומביט סביבי ביתר אוכלי העלים. מדהים איך כל השנים האלה אני חולף על פני שיחים מוזנחים בשולי המדרכה, ולא מתייחס אליהם כמזון.

הם קוראים לעצמם "לָקטים", במחווה ל"ציידים־לקטים", כינוי לחברה האנושית כפי שהתקיימה במאות אלפי השנים שקדמו למהפכה החקלאית. קבוצת הלקטים המטיילים מתרפקים על הפרהיסטוריה הזאת, ומתארים אותה, זה לזה ולמי ששואל אותם, כתור הזהב הנשכח של בני האדם.

הם עושים את זה מאז האביב של 2007, כשחמישה חברים החליטו שקראו מספיק ספרי פילוסופיה רוחנית, ושהגיע הזמן להתחבר לאדמה גם ברגליים, בידיים ובקיבה. זה התחיל בשבוע שלם בטבע, שבו ניסו להתקיים בלי אוכל, בלי ציוד הישרדות, בלי גאדג'טים, טלפונים, גזיות – בלי שום פריט מהעולם המודרני, בעצם – ובלי להבעיר אש, אפילו לא גפרור. רק הם, האדמה, ומה שהיא מציעה. בחינם. וזה עבד, והוביל לעוד סוף שבוע בטבע, ואז לשלושה שבועות, ומפעם לפעם מספרם גדל.

צילום: lakatim.tvuna.org     מתחברים לאדמה דרך הקיבה. צילום: lakatim.tvuna.org

כעבור שנה כבר היה להם אתר עם צילומים, והם התראיינו לכמה כתבות. כעת יש כבר יותר מ־200 איש שהשתתפו בלפחות שני טיולים (עדכון 2016: 1000 איש). הם כבר לא מצלמים ולא מקדמים עצמם בתקשורת, אבל ממשיכים לטייל פעם בכמה שבועות. אנשים חדשים ממשיכים להגיע בטפטופים לטיולים, לרוב אחרי שהם פוגשים לָקט בחנות טבע או לוקחים אותו בטרמפ למקום מפגש. חלקם לא חוזרים לעוד טיול. כמה גם נשברים ועוזבים באמצע. וחלק, כמוני לבסוף, מתמכרים.

הטיול מתחיל באריזה בבית. אסור להביא אוכל. בכלל. רק שקית בד לליקוט. אסור גם שמפו, משחת שיניים, וכל מוצר שקשור להיגיינה וקשה לדמיין יממה בלעדיו. באתר הלקטים ממליצים לנשים במחזור להביא אצות־ספוג מיוחדות שיכולות לשמש כטמפונים טבעיים רב־פעמיים, וללמוד לשלוט בדימום באמצעות שיטה בשם "מודעות וסת". אה, וגם לא מגיעים ברכב, רק באוטובוס או בטרמפים.

מטרת האיסורים, מסבירים באתר, היא לסלק את הטכנולוגיה המודרנית שמרחיקה אותנו מהטבע ונותנת לנו אשליית שליטה. "ליקוט טרמפים הוא גם אחד המרחבים האחרונים שמאפשרים צירופי מקרים", מסביר לי יונתן (40), איש הייטק לשעבר וכיום מורה לפיזיקה בתיכון, שבעקבות טיולי הלקטים אימץ את השיטה גם לחיי היומיום, וכיום מתנייד רק בטרמפים. "מתפתחות שם חברויות שקשה לפתח בכל זירה אחרת", הוא אומר, "כשאין כסף בבסיס מערכת יחסים היא יכולה לשגשג".

אין מסלול, אז אין טעם להתווכח על לאן הולכים, מסביר אופק און־בר (36), מנחה הטיול ומיוזמי מסע הליקוט הראשון מ־2007. בלי מפה או מצפן, פשוט צועדים הלאה מהכביש לכיוון עמק המעיינות, ומתרחקים מכל מה שנראה בנוי או סלול. לרוב זה עובד, ולא צריכים להסתובב ולחזור אפילו פעם אחת. "הרבה פעמים אני בכלל לא יודע לאן אנחנו הולכים", הוא אומר. אופק, הדמות המוכרת ביותר בקהילת הלקטים, הוא בחור רזה ובריא. הוא גר בגליל, באמירים, ומגדל בעצמו את כל מה שהוא אוכל. כשהוא מדבר איתך הוא מציף אותך בתשומת הלב שלו. אבל הוא מעדיף לא לדבר הרבה. "אני מעדיף שהמיקוד לא יהיה בי ואפילו לא בטיולים שלנו, אלא בדרך החיים הזאת", הוא אומר.

צועדים. סביבי אני עורך היכרויות עם מטפלים, מדריכי יוגה, מורים אנתרופוסופיים, חקלאי אחד. מיכאל (25), לשעבר סרן בצה"ל, הוא נווד מרצון. הוא ויתר על רכושו ועל פרנסה קבועה כדי, כדבריו, "לגלות את 9הישראליות מקרוב". מאז הוא מסתובב בין קהילות בארץ. אני מעדיף להתחבר לאנשים מספֶרות הדומות לשלי. אני מוצא לקט הייטקיסט, מעצבת מוצר, ושחקן שיזם הצגות מחאה בקיץ. השחקן חברותי במיוחד. הוא מחזיק בכיס אף אדום של ליצן, ובכמה הזדמנויות עטה אותו כדי להצחיק אותנו.

אני מפטפט עם בחור אחד, משכיל ורהוט יותר מרוב האנשים שיוצא לי לפגוש – רוב הזמן אני בכנסת – שבקול שקול מסביר לי שהתרבות שלנו היא כמו הכנפיים המכניות הגדולות מתקופת הרנסאנס. אנשים בנו אותן וניסו לעוף איתן, היו משוכנעים שההמצאה שלהם עובדת, והתרסקו. גם אנחנו דואים אל הקרקע, הוא אומר, זה ייקח כמה עשורים, אולי מאות, אבל בסוף נתרסק.

הקושי הכי מורגש בשעה הראשונה הוא הפרידה מהסלולרי, "כלא-פון" כפי שהוא מכונה באתר הלקטים. יש רק מכשיר אחד, כבוי, למקרי חירום, בתיק של אופק. ועוד מכשיר שאף אחד לא יודע עליו בתיק שלי, מוצנע לצד משחת שיניים ונייר טואלט.
צילום: lakatim.tvuna.org     בלילה הראשון ניסיתי לישון בנפרד. בשלישי ידעתי להתחפר בין כולם. צילום: lakatim.tvuna.org

נושא השיחה העיקרי הוא אוכל. ליתר דיוק, הפירות שנחבאים איפשהו במורד סוף השבוע הארוך הזה. כשהלקטים מדברים עליהם הם מלקקים את השפתיים בהתלהבות של אנשים שכרגע קיבלו ירושה. ואני מתחיל להזדהות. כבר אחר הצהריים, וכמו איש מערות אכלתי רק עלי חרדל צהובים, מרור, גדילן, כף אווז טעימה, חסת מצפן מרה, והפיצוי: פטרוזיליה.

החיפוש אחר אוכל יתגלה בימים הקרובים כעיסוק העיקרי. בכל פעם שנתקלים בקבוצת עלים ירוקה צוללים אליה. אני לומד להתגבר על קוצי הסרפד ולהכיר תודה על עלה תרד. דווקא כשמישהו איתר אבוקדו בשולי הדרך הייתי במאסף, וראיתי מרחוק איך חותכים אותו לפלחים כאילו היה מועמר קדאפי בכיכר סירט.

מזלנו התחיל להשתנות לפנות ערב, כשפסענו אל תוך מטעי אשכוליות ופקאן. בתוך דקות אני לומד איך להבדיל לפי המשקל בין פקאנים חלולים למלאים, ואיך לפצח אותם במעיכה זה בזה או באבן. האשכוליות עוררו התרגשות רבה במיוחד. כמה לקטים שלפו מסחטות מפלסטיק והתחלנו למלא בקבוקים במיץ. את ההיתר המוסרי, הלקטים נוטלים ממצוות לקט שכחה ופאה ביהדות, שמצווה לתת לעניים קצת שאריות תבואה, וגם מהעובדה שכל חקלאי שנפגוש בימים הקרובים יפתח בפנינו את בוסתניו בשמחה. בכל מקרה לעולם לא קטפנו מעץ שאינו פרא. במטעים ליקטנו אך ורק את השאריות מהאדמה שהותירו החקלאים.

שיא היום היה פירות מנגו מכוסים נקירות ציפורים. אחרי שהתגברתי על הרתיעה הקלה וסילקתי את האזור הנקור, גיליתי – ואני משוכנע בזה כי אסור ליטול סמים בטיול – שבידי הפרי הטעים ביותר שטעמתי בחיי. אני לא יודע מאיפה מגיעים הפירות של הסופרמרקט, אבל בישראל יש מטעים של מנגו צבעוני, פראי וחי, שהוא וירושלים כנראה מעולם לא ראו זה את זו.

אבל השמחות האלה מסתיימות תמיד בחזרה לדרכים, שמיד אחריה חוזר הרעב. אופק אומר שזה נובע מרמת הסוכר בדם. אחרי הפירות המתוקים הוא ממליץ לאכול עלים סיביים, שלדבריו יאטו את ספיגת הסוכר ויעכבו את התיאבון. יש גם מנת שובע מיוחדת כזאת, שמכונה פה "ביג מק": סנדביץ' חובזה, פרחי חרדל ורימון בתוך עלה חומעה גדול. הפירות והעלים מחמיאים זה לזה, אבל עליי הפטנט עובד רק לזמן קצר. אני רעב.

בלילה הראשון התמקמנו במטע האשכוליות. בגוש צפוף. בפעילות נחושה ודיסקרטית אני מצליח למקם את עצמי בקצה הקבוצה, כך שיהיה לאן לברוח. אני משוחח עם שני לקטים על מקור הטוב והרע בעולם, ונרדם. אני מתעורר מהקור. ונרדם שוב, ומתעורר, הפעם מנחרות שעולות ממעמקי ערימת האנשים שצמודה אליי. אני מתרחק קצת, חולם חלומות מקוטעים ומתעורר בין לבין.

צילום: lakatim.tvuna.org

שלל ניצני חובזה. צילום: lakatim.tvuna.org

"הטיול הראשון שלנו היה הצלחה", אופק מספר. "לטיול הבא הגיעו 20 איש, וביום השני כולם עזבו. זה לא היה הרעב. לא יורדים במשקל בטיולים האלה. זה גם לא שהיינו צריכים מגדיר צמחים. זה הלב שלא היה פתוח מספיק. המקום שבו אתה נמצא רגשית מאוד חשוב בטיולים האלה, ואם באים אליהם ממקום של אהבה אז הקור והיתושים לא מציקים. זה כמו כשאתה מאוהב ושוכח לאכול".

השבטיות, כמו התזונה, היא אחד מיעדי טיולי הלקטים. המסע משובץ פעילויות וכללים שנועדו לגבש את המלקטים כקהילה קטנה וקמאית. השפה היא חלק חשוב. בין השאר הם ממציאים מילים ומחליפים מגדרים – הגברים למשל מדברים על עצמם לעתים בלשון נקבה. הסיבה, הוותיקים מסבירים לי, היא לשבור את האוטומציה שבדיבור.

חלקים במסע נערכים בדממה מתואמת. בשעות השתיקה הראשונות נוצרו בקבוצה כמה קודי נהמה. בעיקר כאלה שמודיעים על זיהוי צמח אכיל.

היתה לזה השפעה. כשהתכנסנו במעגל סביב חופן תמרים ולפתע עלה מאיתנו המהום גרוני משותף והרמוני, היתה הרגשה מיוחדת באוויר. ואנשים גם התחילו להתקרב זה לזה, עד כדי מגע הדדי. כמה מהם הלכו חבוקים, פינקו במסאז'ים מופלאים, וכמה אנשים שאתמול בצהריים היו זרים גמורים החזיקו היום ידיים. כולל כמה מהגברים. אני אומר לדן, שגר בדרום תל אביב וצועד לידי, שגם פה בטבע אני קצת חושש ממגע כזה. דן מזדהה איתי, אבל אומר שהפחד של שנינו מגיע מתבניות חברתיות מקומיות. "בשכונה שלי אני רואה גברים מאריתריאה הולכים יד ביד", הוא מספר, ומחבק אותי בעדינות.

אבל הכללים ברורים: המגע נשאר אפלטוני בלבד. יש איסור מוחלט על מיניות, כדי לאפשר "הבעת חיבה בטוחה ופשוטה". מיניות היא עניין טעון, אופק מסביר לי, ובחוויה שבודקת את הגבולות אנשים יכולים לאבד שליטה.

ואז מגיעים לרחצה בעירום. בתחילת הטיול ציפיתי לחזור מטונף, והתנחמתי בכך שאעבור קצת על הכללים ולפחות אשתמש בנייר טואלט. קרה ההפך. מדי יום התרחצנו פעם או פעמיים, במקורות המים שהעניקו לעמק המעיינות את שמו. הראשון היה אגם קטנטן, נסתר ומוקף קנים, שהלקטים הוותיקים לא נרתעו מהרוח המקפיאה או מצבעו הירקרק, ומיד התפשטו וצללו לתוכו. בלי בגדי ים. אחת המטיילות ששחתה בו, בלונדינית שנראית כמו נסיכה נורדית, גרמה לכל המעמד להיראות כמו סצינה מהסרט "שר הטבעות". היו גם לקטים שבשעות חמות התפשטו לגמרי והלכו בעירום. מתברר שיש גם טיולים בשם "לקטים נטו" או "לקטים מתגלים" שבהם נפגשים, מחביאים את הציוד והבגדים, ומקיימים את כל הטיול ב"טבעיות וחיבור מושלם". כשסיפרו לי את זה כבר נכנעתי והחלטתי להצטרף לשוחים. הקור נורא, אבל האדרנלין מפצה.

אני שואל אותם על תגובות הישראלים לעירום. פעם נתקלו בטבע בחבורת חובשי כיפות שביקשו מהם להתלבש. בפעם אחרת שני נהגי משאית הגיעו לשפת מעיין ודרשו מהם לצאת. אחרי ויכוח קל הם התפשטו והצטרפו אליהם.

צילום: lakatim.tvuna.org     לפני כל כניסה למים מתחברים במעגל. חלק מהשבטיות. צילום: lakatim.tvuna.org

הפילוסופיה של הלקטים הישראלים, כמו גם של חברים בקבוצות דומות בעולם, לרוב קשורה לתורות מזרחיות, תורות של העידן החדש ומה שהם עצמם מכנים "אקולוגיה עמוקה". כך גם "שומרי הגן", קבוצה ישראלית דומה שמארגנת סדנאות בטבע ללימוד אורח החיים האינדיאני.

חלק מלקטים יודעים שלכמיהתם הרומנטית לסוף עידן הקרח יש גם ביסוס מדעי. היטיב להציג אותו פרופ' ג'ארד דיימונד, מחבר רב־המכר זוכה הפוליצר "רובים, חיידקים ופלדה". ב־1987 פרסם דיימונד מאמר קצר בשם "הטעות הגרועה בתולדות האנושות", שבו הביא ממצאים שמפריכים את הדעה הרווחת שלפיה המהפכה החקלאית שהתחוללה לפני עשרת אלפים שנה סיימה עידן שבו בני האדם סבלו מחיים קשים וחרדת קיום תמידית, ופתחה עידן שבו מצב האנושות משתפר מדור לדור, מאז ועד היום. דיימונד מראה שקרה ההפך.

כדי לבחון את איכות החיים בקרב שבטי הציידים־לקטים הוא מציג מחקרים על שבטים כאלה שעדיין קיימים, ולא אימצו את החיים המודרניים ואת החקלאות. בני השבטים האלה עובדים בממוצע כ־14 שעות בשבוע, וביתר הזמן נהנים מפנאי, מנוחה ותרבות שבטית. אין להם עודפי מזון וסחורות, ולכן, לפי החוקרים, אין אצלם פערי מעמדות ואליטות מצומצמות שנהנות משפע שההמונים מייצרים בעבודת פרך. גם השוויון בין גברים ונשים אצלם גדול מברוב חלקי העולם, וגם בריאותם, שנשענת על תזונה מגוונת, טבעית וצמחונית ברובה, טובה יותר.

לאלה דיימונד מוסיף ניתוחים של שלדים פרהיסטוריים, שמגלים שהמהפכה החקלאית יצרה אצל בני אדם מחלות שלא היו להם קודם, ושבעקבותיה גובהם הממוצע ירד בעשרה ס"מ ותוחלת חייהם התקצרה בכשבע שנים.

לנו נדמה שהמהפכה החקלאית היתה טובה, מסכם דיימונד, כי אנחנו שייכים לאליטות שנוצרו בה. אבל רובה המוחץ של האנושות עדיין סובל מתוצאותיה. גם עכשיו, הוא מתרה בקוראיו, חשבו עם מי הייתם רוצים להתחלף: פועל או חקלאי במדינת עולם שלישי שעובד 14 שעות ביום ומתקיים בקושי, או בן לשבט אפריקאי פרימיטיבי שעובד 14 שעות בשבוע, שומר על בריאות טובה וחיי חברה, ונהנה מחייו?

סופרמרקט חינמי

ענני גשם מעטרים את השמים ביום השלישי לטיול. אך הקבוצה מתעלמת, ומתרכזת בעיקר באכילת העלים המעטים שהצלחנו ללקט. לבסוף אנחנו מגיעים למה שנחשב אצל הלקטים זכייה בלוטו: בוסתן אקלקטי, מלא עצים מסוגים שונים. מצב הרוח משתנה בבת אחת. בזמן שהשחקן שאוהב לעטות אף אדום מנער מבול שקדים מצמרת עץ, עוצר לידנו טנדר. בעלי הבוסתן. אופק ניגש אליו, ובתוך דקה שניהם מחייכים, והבעלים מאשר לנו להתפרע, כמו החקלאים האחרים שמצאו אותנו במטעים שלהם.

לא פעם פגשנו זרים סקרנים. למעיין בעין שוקק הגיע רוכב אופניים שאחרי ששמע מה אנחנו עושים שם הלך לשים את האופניים בבית, חזר ברגל ושאל אם זה בסדר שיסתפח. אופק הסביר לו בנימוס שהקבוצה באמצעו של מסע משותף, ועדיף שיירשם באתר. "אתה יותר ממוזמן לטיולים הבאים", אמר.

בסוף היום השלישי הטבע הוא כבר סופרמרקט ענקי וחינמי. עלי כוכבית, עלי סלק, חרדל, פטרוזיליה, שורשי מרור, בזיליקום ועלי חומעה שטעמם אחר בכל פעם קוראים לי מכל עבר. לפעמים חרובים, זיתי שמש מצומקים ופירות מכוסים בעקבות מזיקים נופלים לידיי כשלל בשל. אני עדיין חולם על ופלים, ואנשים עדיין משוחחים זה עם זה על מסעדות שף בתל אביב. אבל אכילת הסביבה כבר נטמעה בחושיי. כל ניצוץ ירוק באופק מתורגם בתודעה למזון.

צילום: lakatim.tvuna.org     הטבע הוא סופרמרקט ענק. צילום: lakatim.tvuna.org

אני לומד ממרינה, שזה הטיול הראשון שלה, לאתר פטריות אכילות, ובראשן את הפטרייה בעלת השם הבעייתי "נרתיקנית דביקה". מרינה מומחית לזיהוי הצבעים בעורף הפטרייה ולבדיקת הלחות שלה, שמעידה שהיא אכילה. אבל דווקא כשהיא נוגסת בזית הוא מתגלה כישן ועפיץ במיוחד, ולכמה דקות היא מאבדת תחושה בלשון. את הזיתים אנחנו אוכלים די הרבה. צריך לגרד אותם עם הציפורן, ואם בפנים זה שחור המעדן מוכן. מתישהו אני שם לב שכל הזמן יש לי משהו בפה. לפעמים פרי, לרוב עלה.

גם איבדתי משהו בשלושת הימים הראשונים – את ההתנשאות הקלה שאיתה הגעתי. הטיפוסים שמפשפשים בשיחים לידי הם מרתקים, ובלילות אני נסחף איתם לשיחות ארוכות. דן מדרום תל אביב ניזון עד לאחרונה מ"דאמפסטר דייבינג". הוא אוכל, מתוך אידאולוגיה, מפחי הזבל שמאחורי מסעדות וסניפי AM:PM. עבורי זה מוגזם אך הוא עצמו צעיר נאה, רהוט ונבון. כמעט כל ספר ששמעתי עליו – הוא קרא. הנימוק שהוא נותן לאורח החיים שלו הוא שהדברים שהוא מוציא מהפחים היו זבל הרבה לפני שנזרקו אליהם. "אני הולך בעולם ומרגיש שמשהו בו לא נכון. השפע הוא שפע של זבל. הבחירה היא בין קולה לפפסי, והחיים בשבילנו הם ריצה לפסגה של איזו פירמידה שהמצאנו".

מיכאל, הקצין הנווד, מספר לי על קבוצות שהתארח אצלן בגליל ובדרום הארץ. כמה קהילות זעירות ומנותקות, כגון קיבוץ נס עמים שחיים בו כ־70 נוצרים אדוקים מהולנד וגרמניה; אשרמים במדבר שבהם חיים "הגלקטיים", קהילה ישראלית שנוהגת לפי לוח השנה של המאיה. שכחתי לשאול אותו מה תוכניותיהם לשנת 2013; קיבוץ מעלה צביה שבו חיים בני כת האימן; או כליל, יישוב שמנותק מתשתיות, כמעט אין בו דרכים סלולות ובתיו המעטים שוכנים בבדידות ובמרחק רב זה מזה. "המיינסטרים בארץ צר מאוד", מיכאל אומר, "כשאתה מסתכל בפסיפס שמרכיב את החברה פה, אתה מתחיל להבין שכדי להשתלב בנוף צריך להיות משוגע. בין אם אלה הגלקטיים או החרדים, כל קבוצה רואה את המציאות מהספקטרום שלה. מעטים יודעים להסתכל מבחוץ, אז אני לא שופט".

והלקטים הם עוד קבוצה כזאת?

"לא, לא באמת. הלקטים הם סדנת פאוזה. יש לנו מטעים כי מישהו אחר הלך להיות חקלאי. אנחנו מגיעים לטיול בטרמפים כי למישהו אחר יש רכב. הבגדים שלנו יוצרו בסין. בכלל, אנו בריאים ומשכילים כי אנו חלק מהחברה. זו בועה נפלאה, אבל אני רואה בה ריאקציה מובנית לבעיות שקיימות בחברה. מצד שני אני אישית מלקט גם ביומיום".  (עדכון: כתבת קהילות שעשה ארי ליבסקר בעקבות המפגש).

הלילה השלישי והאחרון. קור עז. אנחנו ישנים במטע זיתים. למדתי כמה טריקים שעוזרים להילחם בקור: לאכול ולשתות מספיק כדי לצבור דלק שיתורגם לחום, ולהתכרבל עמוק בגוש האנשים. לראשונה מאז שהייתי בגן אני נרדם בשמונה בערב, ומתעורר לפני הזריחה, לצלילי החליל המכושף של אחד הלקטים, ולארוחת הבוקר האחרונה שאצטרך לעקור בעצמי מהאדמה. בתפריט: ענפי דקלים צעירים שעברו את הקציר. חותכים אותם עד שמגיעים ללב הלבן. סביר.

ד"ר גבריאל בוקובזה הוא פסיכולוג מאוניברסיטת תל אביב, וחוקר של הזהות בעידן המודרני. והוא גם רב־לקט שבשנתיים האחרונות השתתף ביותר מעשרה טיולים. כרגע הוא בהפסקה, לדבריו, "כי נהייתי מפונק. אני מחכה לעונה החמה. הטיולים האלה מבטלים תבניות מהיומיום ומשחררים קצת את השליטה בנפש", הוא אומר.

"האנשים שנמשכים לזה מגיעים לרוב מרקע שקשור לרוחניות, חיבור לטבע וחיים אלטרנטיביים, אבל מה שמשאיר אותם בקבוצה הוא הקהילה והקשרים הרגשיים. איך אני הגעתי לזה? מתוך סקרנות, והיתה כמובן גם בחורה בתמונה. הטיולים נתנו לי הרגשה של פתיחות גדולה לעולם, ובאמת עזרו לי להתחבר לאנשים ולהבין אותם יותר. זה גם השפיע עליי ביומיום. התחלתי להתלבש משוחרר יותר לאוניברסיטה ולא הצלחתי לשמור על פורמליות. כשראיינתי סטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה, פעולה מאוד היררכית, הייתי בדיוק אחרי טיול. כל מה שרציתי היה לחבק את המרואיינים".

לקראת סוף היום האחרון יושבים במעגל. אנשים אומרים מה ייקחו איתם מהמסע ויאמצו בחיים הנורמליים. הדגש הוא על התחייבות לצעדים קונקרטיים. לקט שהשתתף בטיול קודם מספר שהצליח לוותר על סיגריות. אחרת מכרה את הלפטופ ואחד מכר את הרכב. יש שבוחרים צעדים קלים יותר. אחת ממשתתפות הטיול שלנו מבטיחה לא להשתמש במחשב בסופי שבוע. אני מבטיח למלא את המקרר והארון שלי בפירות, ירקות ופיצוחים.

צילום: lakatim.tvuna.org

אני- מנסה ללקט בגן המצלבה

כעבור שבוע אני מתקשר לאופק ומתוודה שחזרתי לאכול את הזבל שאכלתי קודם. "בכל תרבות יש סיפור של נפילה", הוא עונה. "אבל בשביל זה יש טיולי המשך, ותמיכה מהקהילה".

עוד דבר חזר איתי מהמרחבים: הידיעה הדי מוזרה שהנוף סביבי אכיל. הוופלים החדשים שאימצתי, ופלים מקמח מלא במילוי קרם, הם נפלאים, אבל נפלאה מהם ההרגשה שהרגשתי כשראיתי לפני כמה ימים, בדרך לכנסת, צמח מגרה ופשוט קטפתי אותו ואכלתי. אויש, טעות. מר עד מזעזע.

סטנד אפ מושלם של לואיס סי.קיי שמסביר על הלקטים (Louis C.K)

Advertisements

5 תגובות ל-“בטיול הלקטים – הכתבה שהכי נהנתי לכתוב בשנתיים האחרונות התפרסמה אתמול במוסף "כלכליסט"

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מתי יוצאים לטיול נוסף?

    אהבתי

  2. פינגבק: תומר אביטל | פוטוסוגסטיה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s