סרט מבוגרים – לחזור לגור אצל ההורים

תמהיל קלאסי של החלפת עבודה, פרידה ובהלה מהתוכן ב-'יד 2' שיגר אותי בשנה האחרונה לשהות ארוכה מהרגיל בתחנת הביניים מעוררת-החשש: בית הוריי.

המהלך דווקא נראה מבטיח. הופעות אורח קוצרות התשואות בסופי השבוע העידו על אפשרות לקמבק זוהר. אבל כשפסעתי פנימה הפעם חשתי במבטים מסוג שונה. לא אלו שזכה להם ג'ון טרבולטה בספרות זולה, אלא יותר כאלו של פליט שצריך להגיד תודה שהוא מקבל את החדר הממוחסן שפעם היה שלו – ולא משוגר למתקן סהרונים.

כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך משפחות בהן הילד שב לגור בבית – אומללות כל אחת על פי דרכה. נראה כי אין קונסטלציה בה סידור כזה מסוגל לעבוד. כשאתה ילד זה פשוט: מצפים ממך להיות חמוד, לקפצץ בחמידות ולזרוק משפטים חמודים עם לוגיקה תמוהה. כשאתה מבוגר מצפים ממך להביא ילדים. כשבמקום זה אתה הופך לילד מגודל שמתחיל להקריח – זה פשוט לא יכול להצליח.

meatloafלא רק אני השתניתי. גם הם כבר לא משגרים אלי את החיוך הכל-יכול מהאולימפוס ההורי. נכון, במטבח עדיין נעוץ פתק הקסמים בו אתה כותב שמות של מאכלים ובאורח פלא הם מתגשמים למחרת במקרר, אבל לפתע אתה שם לב שגיבורי-העל הוותיקים שלך מצמצמים עיניים כדי לפענח את העיתון, או נרדמים ללא התרעה.

גרוע מכך, אתה גם נחשף לידע המביך שחסר להם.

הוריי אמנם מופת לחריצות, דוגמני גאונות, אך למדתי, למשל, שהם לא למדו לסגור את הדפדפן כמו שצריך. זה מטריד במיוחד כשבחלק מהדפים מרפרשות להן סצנות מסרטוני, ובכן , מבוגרים. זה אגב יותר מוזר ממטריד –  כיצד הם רכשו את המיומנות האינטרנטית לחיפוש כה ממוקד ועדיין זקוקים לי כדי לצרף למייל קבצים משולחן העבודה?

אגב אינטרנט, כדייר משנה התפקיד שלי בשבט השתדרג. משתמשים בי כעת כדי להעלות תמונות של בניינים (?) מהנייד למחשב, או אפילו ליצור תיקיות. לאחר מכן מושק כמובן האתגר ההסברתי הגדול מכולם: למה אי אפשר לצרף תיקיה למייל.

ההתכנסות המחודשת תחת אותה תקרה תל-אביבית נמוכה מובילה גם ללמידה דו-כיוונית ולעיתים סאב טקסטואלית. הכביסה למשל, מסתבר, היא כביסה פוליטית. חולצה אחר חולצה מתפשטים בפני אמי קורותיי בשנים האחרונות שלא טרחתי לשתף בהם. סיסמאות לשקיפות בכנסת ולמען מחאות משונות מתגלות בין השטיפות. חדר הכביסה הופך לחדר וידוי.

כביסה פוליטית

כביסה פוליטית

גם מתיחת הזמן המשותף לתקופה ארוכה יותר מארוחת שישי חושפת קרחוני אמת שהמתינו בסבלנות לפסיכולוגים חמדנים. השאלה המטרידה 'למה הייתי מכור למערכות יחסים שבנויות כרכבת הרים?' זוכה למענה אחרי יומיים של התבוננות: אינספור ריבים בין הוריי שמתלקחים מאירועים שוליים – כמו הזזת שלט המזגן – מסתיימים במייק-אפ-שחמט סוער. במהירות נסחפתי בעצמי למערבולת הזו שכוללת התמוטטות עצבים עקב הדלקת תאורה לא-נחוצה ומינוי ועדת חקירה לרגל טינוף השטיח. המריבות מתאפסות ללא שום חוקיות.

שאלות קטנות אף הן נענות. למשל החידה 'מדוע אבי הוא היחיד שהתמהמה לקרוא את ספר המתח שכתבתי 'המשכן'?' אז מסתבר שחומר הקריאה האהוב עליו בימים אלו הוא תפריטים. הם מגרים, תמציתיים ומבטיחים, אפשר לראות אותם באינטרנט, ברחוב ואיפה לא?

אגב, גם שאלות עתידיות זוכות לתשובה: האם אוכל לרכוש בעתיד דירה בתל אביב? מבט אחד על הגאדג'טים הטריים, הנחמדות היתרה לנציגי שירות, וחיבה לגרופון ולרפורמת 'שמיים פתוחים' מלמדי על תשובה מצערת.

שאלות מז'אנר ה'מתי?', לעומת זאת, הסלימו מניקור טלפוני עדין בתקווה שלא אקצר את השיחה – לכדי קדיחה נועזת, כזו שיודעת שאתה נצור. מתי תביא לנו ילד, מתי תכתוב עוד ספר, מתי יראו גם אותך בטלויזיה, וכן הלאה, ללא רחם.

עם זאת, הודות לבעלי הדירות תאבי הבצע, נמחקה להם בלית ברירה שאלת ה'מתי' האולטימטיבית והמייאשת מכולן – 'מתי כבר תבוא לבקר?'

* למען הסר ספק – כבר מצאתי דירה, והוריי קראו את הטקסט לפני פרסומו, צחקו, נהנו ואישרו

לוקט כטור ל-ynet

מודעות פרסומת

5 תגובות ל-“סרט מבוגרים – לחזור לגור אצל ההורים

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מעולה!

    אהבתי

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מקסים!

    אהבתי

  3. מאוד יפה ומעורר הזדהות
    אהבתי

    אהבתי

  4. בן אדם אתה גאון!, כותב מעולה ומצחיק בטרוף

    אהבתי

  5. פינגבק: תקוע | תומר אביטל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s