ככה השקיפות תציל את אמון הציבור בתקשורת הישראלית

האם מעבר של עיתונאים לעבודות יח"צנות אינו מחייב תקופת צינון? והאם לא ראוי שכלי התקשורת יאמצו סטנדרטים של שקיפות כמו הגופים הציבוריים שהם מבקרים?

‏צילום מסך 2014‏.10‏.06 ב‏.21.22.39

פורסם ב׳העין השביעית׳. זאתי גרסת העיתונאי (כלומר עם תוספות קלות. אגב, יש ביקוש לאתר שירכז את גרסאות העיתונאים המלאות טרם חרב העריכה, סטייל ׳גרסת הבמאי׳?)

ירון פרוסט היה סגן עורך "ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות". לאחרונה חשף, בראיון לאתר "אייס", כי נהג אז לשוחח עם היחצן רני רהב "כל יום חמש פעמים". כמה חודשים אחרי שעזב את "ממון" עבר פרוסט לתפקיד.. מנכ"ל רהב-מדיה-חברתית, חברה-בת של משרד יחסי-הציבור של אותו רהב.

הדלת המסתובבת הזו מוכרת היטב בברנז'ה התקשורתית. משרדי יחצנות מגייסים עיתונאים, ועיתונאים תרים אחר תפקידי יחצנות או דוברות בגופים שהם מסקרים.

חציית הקווים נדמית כטבעית. מדובר במערכת מקצועית סגורה, ואך הגיוני שההיכרויות הנרקמות יולידו במרוצת השנים הצעות עבודה. אולם הגשר בין הספירה הציבורית לספירה המסחרית הוא רב משמעות והרה אסון. עיתונאים, כמו פוליטיקאים, יודעים שאותו גשר קצר ונגיש מגלם הבטחה אילמת לחלופה מקצועית מתגמלת יותר. האם עצם קיומו מחלל את טוהר המסך והדיו?

התשובה, בקצרה: כן.

ובאריכות? עיתונאים חולשים על משאב יקר ערך. נכון, מושלי העיר חזקים מאלה החולשים על כיכרותיה. אולם כותרות לא רק מתארות את המציאות – הן יכולות גם לעצב אותה.

‏צילום מסך 2014‏.10‏.06 ב‏.21.21.05דעת ההמונים היא כלי רב עוצמה. למרות זאת, החוק בישראל מחיל תקופת צינון (מגוחכת) רק על נבחרי ופקידי ציבור במעבר משירות ציבורי לשוק הפרטי: חברי-כנסת נאלצים להמתין (ממש קצת) לפני שיהפכו לוביסטים, ופקידי ציבור מחויבים בתקופת צינון אלסטית (שלרוב מקוצרת) טרם כיבוש משרה בגופים שעליהם פיקחו. ומה עם העיתונאים?

על חשיבות הצינון במעבר מהסקטור הציבורי לפרטי יעיד התסריט הבדיוני הבא: המפקח על הביטוח במשרד האוצר מקבל לאחר עזיבתו הזמנה לקפה מבעל שליטה בחברת ביטוח. הטייקון מציע לו להשתלב בעסקיו תמורת שכר דמיוני. תסריט כזה בעייתי משלל סיבות. בראש וראשונה, מפקחים עתידיים עלולים להזניח את האינטרס הציבורי בעודם בתפקיד, שכן לפני כל החלטה יחשבו על ההזמנות לקפה שברצונם לקבל לאחר פרישתם.

ברוכים הבאים למציאות. התרחיש הזה התממש לאחרונה, בפעם המי יודע כמה. הגיבורים הנוכחיים: איש העסקים שלמה אליהו ובכיר האוצר הפורש פרופ' עודד שריג.

ועיתונאי? גם הוא – באופן אידיאלי – משרת ציבור. בדומה לרגולטורים, גם הוא מתרועע עם מסוקריו, מהם עובדים בגופים רבי עוצמה או בעלים של גופים כאלה. גם הוא משתכר חלקיק מהמשכורת שהם מושכים. גם הוא מתבקש לזכור ללא הרף שעליו לדאוג לאינטרס הציבורי ולא לעתידו. במערכות היחסים שלו אף מתגבשת תלות: העיתונאי ניזון ממסוקריו, המשתדלים לכהן כספקי סיפורים כדי לשמר את חנם בעיניו.

השקשוקה המקצועית הזו מובילה לשכיחותן של הצעות עבודה לכל אורך תקופת העבודה. טיילר דרדן ("מועדון קרב") אמר פעם (בשינוי קל): "אם תבחן פרק זמן ארוך דיו, סיכויי ההישרדות במקצוע העיתונאות צונחים לאפס". תוסיפו למתכון את העובדה שיחצנות היא הערוץ התעסוקתי המקביל הכמעט יחיד הפתוח עבור העיתונאי – וקיבלתם מציאות מטרידה.

כולם יודעים זאת, ולכן, למעט קומץ טאלנטים, עיתונאים יקטפו את ההצעות כאשר יתלכדו די נסיבות אישיות (ילד/משכנתה/סכסוך עם הבוס/שחיקה). אני שקלתי אי-אילו מעברים בחיי, אבל אני מאוהב במקצוע ועדיין לא הריתי, התמשכנתי, הסתכסכתי או נשחקתי. אך זמני קצוב. חצי מהפיד שלי מורכב מסטטוסים נשכנים של יחצנים שנאלצים לפרוק את שאריות היצר העיתונאי שלהם בפייסבוק.

לקוח חדש ומדהים-באמת-מדהים

האינטרס הציבורי נפגע משום שהנותרים במקצוע מושפעים גם הם מקיומה של הדלת המסתובבת. עזבו את זה שהצעות עבודה מיחצנים פוערות סדקים בחומת היושרה המקצועית של עיתונאים. שכחו מזה שאימייל, מסרון וטלפון מאלה שהציעו לנו עבודה יזכו מעתה להתייחסות אחרת. הבעיה החמורה יותר היא אותן לבנים שנעקרות מחומת היושרה לנוכח זהותם של היחצנים שמצלצלים, מדא"לים ומסמסים: חבריך שכן הסכימו להצעות המפתות, חבריך שחצו את הקווים.

מאיר עוזיאל ורביב דרוקר חורצים שלעיתונאי אסור להיות חבר של מסוקריו. אולם מה באשר לחברות עם היחצן של מסוקריו? רגע קבלת ההחלטה כאן אינו קיים כלל: הם כבר חברים. העיתונאי לא יעז לנתק לעיתונאי-עד-לפני-שבוע, שהפעם מתקשר כדי לדחוף אייטם לא מעניין. הוא ייענה מן הסתם לבקשת הקולגה

‏צילום מסך 2014‏.10‏.06 ב‏.21.20.59 שישב עד לפני רגע לצדו באשקובית, להיפגש לקפה עם לקוח חדש ומדהים-באמת-מדהים (הוא לא מדהים).

הלשעברניק אף מצויד במודיעין איכותי. הוא יכיר את המערכת ואת השיקולים. הנימוקים הרגילים לא יעבדו עליו, והוא יידע לזרוק משפט מדויק כמו "אז תכניס את זה ביום שישי לאתר כשבני עושה משמרת". במקרה אחר הם יתקשרו כדי "להתייעץ" – מלת קוד לקבלת סיוע לחיסול כתבה שפוגעת בלקוח שלהם. תוסיפו לכך שמשרד היח״צ יגייס בקלות יותר לקוחות חדשים אחרי שגייס למשרדו את עורך ׳עושים בוהריים׳. גם אותו עורך מבין היטב ״מה זה אייטם״. בקצרה, הם מקצועיים, הם מכירים את האנשים, את הפרצות ואת האינטרסים שיאפשרו להם לזהם את הספירה הציבורית ביעילות.

בסך-הכל אתיקה

קולגה שדיברתי איתה על הנושא טענה שהלשעברים לא מקבלים ממנה הנחות מיוחדות. "אני נחמדה אליהם יותר, אבל אחרי הצחוקים אני מצליחה להדוף גם אותם", אמרה. "אם היינו מרוויחים הרבה", הוסיפה, "היינו יכולים להיות קפדנים יותר ולהחיל צינון, אבל כלי התקשורת קורסים".

עיתונאי אחר הודה כי "אני מנתק ליחצנים ומסכים לכל היותר שישלחו לי אימייל. חוץ מאלו שהיו עיתונאים", וכתב ותיק טען שרעיון הצינון מצוין אך בעייתי: "עיתונאים לא משתכרים כמו מנכ"לים במשרדי ממשלה, ולכן הם לא יכולים לשרוד תקופות צינון". הוא סיפר כי קיבל שלל הצעות עבודה בעבר, ורבים מחבריו למקצוע עברו לעבוד במשרדים ברמת-החייל.

גשר צר מאוד. צילום: Yuval D

גשר צר מאוד. צילום: Yuval D

"הבקשות שלהם לא נאמרות ישירות, אבל יש הבנה שאלך יותר לקראתם", הוא אומר, "וזה נכון שאתן להם יחס מיוחד, אקשר אותם לעורכים ולכתבים אחרים, אבל לא יותר מזה. זה פרוטקציה וזה בסדר. מדובר, אם כבר, בסך-הכל בעבירות אתיות".

בכנסת היו מי שניסו לחוקק חוק צינון לעיתונאים שרוצים להפוך לפוליטיקאים ("חוק לפיד", שאגב הגה אותו עיתונאי, א-פרופו עוצמת התקשורת), אך הניסיון לא צלח. המשכן מעולם לא דן בצינון עיתונאים ההופכים יחצנים. וכאן המקום להדגיש שיש יח״צנים טובים. כאלו עם הלב במקום הנכון. שפיהם וליבם שווים. וכן, שיש עיתונאים חלשים שהם בעיתיים יותר מיחצ״נים חזקים. המאמר הזה במהותו לא בא לזעום על יחצ״נים אלא דווקא לדבר על חולשותיה של התקשורת. בכל ענף יש תפוחים באושים, וכשיש סדקים בין עולמות כה צמודים – זה מזמין ניגודי אינטרסים. והנה מקומה של התקשורת בכל זה:

כמו מבקר המדינה

הדיון הזה צריך להיות רחב יותר. מעבר לצינון, הטמעת אמות מידה ציבוריות נוספות בכלי התקשורת הגדולים תאפשר לציבור להבין את מי הוא בעצם קורא, במי הוא צופה ולמי הוא מאזין. כלי תקשורת שטוענים בלאו הכי להיותם שליחי ציבור יכולים גם לאמץ סטנדרטים ציבוריים, כפי שהם דורשים בעצמם מגופים אחרים. כך למשל, מדוע שכלי תקשורת לא יוכפפו לחוק חופש המידע?

למה שהקוראים לא ייחשפו למארג הכלכלי, להוצאות המפולחות, למודל העסקי ולאינטרסים הסמויים של בכירי הגופים שאומרים לנו מדי יום מה חשוב, מה נכון ומה לא? מדוע שקוראים יוכלו לגלות רק במדורי הרכילות של המתחרים (שאותם הם לא קוראים) שהמו"ל של כלי התקשורת שהם צורכים פקד את הברית של מנכ"לית בנק לאומי, אך הבריז מחתונת בתו של מנכ"ל בנק יהב?

השקיפות לא צריכה לחול על העבודה העיתונאית. שם דווקא נדרש עיגון של חסיון המקורות. המודל שיש לאמץ כבר קיים, אצל מבקר המדינה. משרד של המבקר מחויב בשקיפות, אך אין אפשרות לבקש ממנו מידע גולמי, כמו למשל טיוטת הדו"חות.

יהיו מי שינסו לנצל את פתיחת הווילונות בכלי התקשורת לסגירת חשבונות ולמציצנות, אבל בסוף השקיפות רק תחזק את התקשורת: כוחם של גופי ביקורת, ממבקר המדינה ועד ערוץ 2, הוא כעוצמת אמון הציבור בהם. לכן תקנה נוספת צריכה לקבוע גילוי נאות בתחתית גם למקור הכתבה, במקרה של הודעה לעיתונות. למה שלא נדע שהיא "מבוססת על הודעה ששלחה אוסם", או "נשענת על הודעה ששלח דובר ועדת הכלכלה"?

כמי שטעם את פירותיה החמקמקיים של הפרילנסיות, יש גם לשקול לרסן את האפשרות שכלי תקשורת ישלמו פר אייטם, ממש כפי שאוסרים על בונוסים לפקידי שומה ותשלום לפקחים לפי תפוקה. הסיבה לאיסור בשירות המדינה היא הימנעות מהחדרת מוטיבציה משכורתית לעובדים לדפוק אזרחים. כך גם לגבי הפרילנסר שיודע שככל שהסיפור שלו מקומם יותר – יזכה ליותר כסף, ולכן סובל מתמריץ לדפוק מסוקרים.

אם אצטרך להמר מה תהיה התוצאה של ניסיון להחיל מהפכה מסוג זה, הרי שכלי תקשורת אחד יסכים לכך והשאר יילחמו ביוזמה בכל כוחם. אבל אם אחזור לטיילר דרדן, הרי הוא כבר אמר: "נסחב אותם לשם בועטים וצועקים, ובסוף הם יודו לנו".

אחד משלושת מאמרי התגובה שנכתבו על ידי יח״צנים ויועצי תקשורת

לכתבות נוספות שלי (תומר אביטל)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s