חגיגה לעיניים – רוצו לקרוא את רשימות הספקים

משרד האוצר הזמין ממשרד עורכי דין צבי אגמון שירותים בסך של 29,500 שקל. השירותים נועדו ״עבור שר האוצר״. אגמון, בעל משרד עלית, מייצג בין השאר את ענקיות הגז נובל ודלק.

המשרד גם שילם על שירותים לשר האוצר באותו סכום למשפטן, פרופ׳ אריאל בנדור. האוצר שילם לשניהם מכספינו באוגוסט 2013. במשרד האוצר הסבירו לי הבוקר שמי שקיבל את השירותים היה השר הקודם יובל שטייניץ, מי שעומד היום בראש המשרד לעניינים אסטרטגיים. הכספים נועדו לסייע בתגובתו לדוח המבקר בעניין אסון הכרמל.

העניין הזה אמנם פורסם בזמנו אבל רק כעת נחשפות החשבוניות המלאות, שמעלות שאלה – איך שטייניץ ביד אחד קידם את ועדת ששינסקי להעלאת תמלוגי הגז, וביד השנייה נעזר בעורך הדין ששכרה נובל כדי להילחם באותה ועדה? נכון, ענייני ששינסקי נגמרו כבר כששטייניץ שכר אותו, אך לנובל עניינים שוטפים מול האוצר לאורך כל השנים בהם שטייניץ כיהן כראש המשרד.

החשבוניות האלו – לצד אינספור פריטים מרתקים אחרים, חלקם למטה – רואות עכשיו אור לראשונה בזכות מסמך ריכוז הספקים עימם עובד המשרד שבראשו עומד כיום לפיד. החשבוניות יכולות לסייע לפענח זיקות סמויות בין המגזר הציבורי לפרטי, וחשוב מכך, לשפר את האחריותיות של האנשים עם היד על שיבר כספי הציבור. 

שיפור הופעה בתקשורת של בכירים בעלות של 41 אלף שקל

המסמך הועבר לתנועה לחופש המידע (זה בלוג, אז אני יכול לעשות פאוזת פרגון מכל הלב, תנסו לעצור אותי: כל הכבוד לאלונה וינוגרד ורחלי אדרי. שתיהן לא מרפות ולוחמות למען פתיחת התריסים הממשלתיים המוגפים). התנועה שמה על מסמך זה ואחרים את ידה לאחר שהגישה לכלל משרדי הממשלה דרישה לחשוף את רשימת הספקים בהם השתמשו בשנת 2013.

אלונה וינוגרד מהתנועה לחופש המידע

רחלי אדרי מהתנועה לחופש המידע

הדרישה הגיונית – אלו כספים שלנו. לא מדובר במידע בטחוני. ההפך. המידע הזה אמור להיות מפורסם מבלי שנבקש. כך או כך, התנועה הצליחה לקושש את ההוצאות רק מחלק מהמשרדים. האוצר בולט בשקיפותו. רה״מ למשל סירבו. ועדיין, רוצו לראות. זה יפיפה. לכל הפחות האקסל המסודר של האוצר.

גם בנתוני האוצר יש בעיות – למשל טקסטים שנחתכים באמצע, טעויות בתאריכים ובתיאורים – ועדיין זו שקיפות אמיתית, בראשיתית, של כספי משלמי המסים. הכספים שלנו.

כמובן שצריך פה ניתוח מעמיק, ולהלביש על זה תחקירנים שיבדקו כל הוצאה. עשיתי עבודה שטחית. אך עצם העובדה שראשי משרדים יבינו שיום יבוא והם ייאלצו לחשוף את הוצאותיהם ברזולוציית על (מה שלא קורה היום) יעצים את הדין וחשבון. דבר אחד זה שמתחרים יוכלו להציע מחירים נמוכים יותר. דבר חשוב יותר הוא הידיעה שעין הציבור תשזוף את ההוצאות ותדרוש עריפת ראשים במקרה של חריגות מיותרות (תחום שעלינו להשתפר בו). הבנה זו תחייב את הפקידים והשרים לחפש את הדילים הטובים ביותר. זה הרי מה שהיינו עושים אם זה היה הכסף שלנו. רגע, זה באמת הכסף שלנו.

שקיפות כזו תחסוך כספי ציבור יותר מכל חברת ייעוץ. אגב חברות ייעוץ, תעיפו מבט במסמך המלא כדי להבין בכמה חברות כאלו נעזר האוצר. ולא רק ייעוץ, המסמך מכיל אינספור פנינים מהוצאות משרד האוצר:

בקובץ מופיעות בין השאר העלויות של ימי עיון, סבסודים של ימי כיף, מנויים לגן החיות לעובדי המשרד (שהם בעצמם מסבסדים ממשכורתם) ועוד ועוד. בין השאר הוזמנה סדנה בת 12 מפגשים לשיפור הופעה בתקשורת של בכירים בעלות של 41 אלף שקל. עבור ׳התעמלות גברים ונשים׳ במשרד האוצר הוקצו 44 אלף שקל.

לקט מתוך המסמך המהמם שהשיגה התנועה לחופש המידע

על כנס אלי הורביץ לכלכלה העביר האוצר למכון הישראלי לדמוקרטיה כ-25 אלף שקל. חוזה בניית עמדת אבטחת שר האוצר עלתה למשלם המסים 128 אלף שקל. כרטיסי טיסה של מנכ״לית האוצר יעל אנדורן לארה״ב באוקטובר 2013 היו אמורים לעלות ל-IMF לא פחות מ- 18 אלף שקל. למה אמורים? כי באוצר הסבירו שבסוף אנדורן לא טסה – והסכום הוחזר במלואו. 150 אלף שקל על חוט תפירה. 5,000 שקל על יומני כיס לגמלאים. קורסי ׳שואה׳, כרטיסים חכמים במיליון שקל, חניה ואירוח במאות אלפי שקלים. אגב, אחזקת הרכב שמתוארת בטבלה היא לא של לפיד. באוצר הבהירו לי שהם ביצעו טעות ומדובר בעלות הכוללת של אחזקות הרכב לעובדי המשרד הבכירים. שוב, אם אתם גרים פה – תעיפו מבט במסמך המלא.

אני מקווה שבקרוב נראה פילוחים מרתקים. חבל שהם יהיו בעיקר מפירוט ההתקשרויות של האוצר – כי זה דווקא אחד המשרדים הנקיים והיותר רגישים לכספי ציבור. בדיוק מאותה סיבה דווקא הוא פירט את הוצאותיו, בניגוד למשרדים אחרים בזבזניים וחובבי עלטה.

פריט אחרון, קטן אך חשוב, שעולה מסריקת הסעיפים הוא שסגן שר האוצר מיקי לוי, בדומה לבוס לפיד, מנוי ל״כלכליסט״. זכותנו לדעת מאילו מקורות מידע ניזונים נבחרי הציבור. לא מדובר ברכילות. מעבר לגילוי קשרים סמויים, זו דרך המלך לקבלת הכרעות נבונות יותר בקלפי. אין לנו למעשה ברירה. היום אנו נאלצים להסתמך בעיקר על נאומים, מילים ריקות ומצעים מנותקים. אחת הדרכים לנטרל את אלו ולפענח את השקפת העולם הטהורה של נבחר הציבור שלך היא זו: חשיפת העיתון אותו הוא בוחר לקבל הביתה.

מסמכים קשורים: מקראה לסוגי ההתקשרויות, ולתקנות חובת מכרזים (עם הדגשות רלוונטיות)

עוד בבלוג

—

* עדכון: בסוף השבוע החלו כלי התקשורת לפרק את טבלות הוצאות של משרדי הממשלה לגורמים. באוצר נבהלו. הם הרי אלו שאמורים לשמור על הקופה – לא לבזוז אותה. פקידים צלצלו. הם הבהירו כל מיני סעיפים אך זה לא עזר. הציבור עדיין רצה דם. אז עכשיו במשרדי הממשלה מחפשים אשמים בעמדות הש"ג, בממשלה הקודמת, בתקשורת. קו ההגנה העיקרי שהם בחרו בו הוא שמדובר ברשימת מכולת רדודה.

אתם יודעים מה? הצדק איתם. התקשורת מטבעה מנסה למשוך קוראים על ידי הבלטת הוצאות סקסיות והנגשת פריטים רכילותיים. למי יש סבלנות לחפור ברשימה אינסופית? אלא שהסגנון הזה הוא בומרנג. כתבות 'מה יביא לנו יותר כניסות?' מובילות להסתייגויות מחשיפת הוצאות לציבור. "זו הבעיה בשקיפות", הם יטענו עכשיו, "זה סתם רכילות" או "אי אפשר לעבוד כאן. הבירוקרטיה משתקת. לך תזמין עכשיו חוט תפירה".

רטוריקה זולה

זו רטוריקה זולה שמטרתה האמיתית היא שהם ימשיכו לשמור את כל הכוח בידם. אך יש לכך פתרון פשוט. בטבלה הבאה, המתוקנת, שהם מבקשים כעת להפיץ, תשובץ רובריקה נוספת – אחת שמסבירה למה. פשוט למה. שתסביר למשל שחוט התפירה משמש לתפירת דרכונים ישראליים באופן שיהיה קשה להפריד בין הדפים. אחרת זה לא שווה כלום, ולא עשינו דבר. רובריקת ה'למה' תבהיר מדוע קיימת ההוצאה ואיך הגיעו דווקא לסכום המתואר. זו רובריקה קריטית לשני הצדדים.

כל עוד ה'למה' של ההוצאה יהיה הגיוני – לציבור יהיה אפס טענות והתקשורת תתחייב לעסוק בסוגיות היותר עמוקות – כמו הפרטה פסיכית והעסקת יועצים להם רשימת לקוחות ארוכה שלהם עניינים נפרדים מול הממשלה וכו'. הציבור לא טיפש, וגם לא שטחי. רובנו מבינים שהם לא צריכים לחיות כעכברים. ואם ההוצאה לא תהיה לגיטימית, אם הם לא יעמדו מאחוריה – כנראה שהם גם יחשבו פעמיים לפני שיוציאו אותה בכלל, לפני שישלפו את הארנק שלנו.

 דרך המלך, כוחה של שקיפות

ודבר נוסף – גיליתי שמבדק המונים – כפי שעשרות ביצעו בעקבות פרסום טבלת ההוצאות בבלוג שלי ובאתר המצוין ׳רוטר׳– הוא דבר יפיפה. זה נקי ומעורר השראה. עשרות אנשים הקדישו מהזמן הפנוי שלהם כדי לפענח את הטבלאות. באמת עניין אותם לאן הכסף שלהם הולך בשעה שאת רוב העיתונאים מניעה השאלה 'מה יביא יותר כניסות'. אגב זו לא שאלה מודעת – היא חלק מהתנהגות תת הכרתית שמתעצמת לאורך השנים לאור החיזוקים החיוביים שאנו מקבלים מפרסום ידיעות רכילותיות על עולמות מורכבים כמו זה של הפוליטיקה.

נכון, גם בקרב התחקירנים האד-הוקים כמה התעכבו על המיני ברים ונבחרות כדור העף. אבל רבים יותר התגלו כחרוצים, שאלו שאלות נכונות כמו האם הוצאה מסוימת הי�� הזולה ביותר שיכלו למצוא, הצביעו על ניגודי עניינים אפשריים ועל הוצאות תמוהות – עשרות אלפי שקלים על מחיקת תגובות פוגעניות באינטרנט, התקשרויות עם בנקים, והשקעות ענק במיזמים כושלים – ודרשו להבין את מהותן.

אולי לאור להצלחת מיזמי ההמונים, כדאי לשקול לגופי התקשורת לפזול לעבר תחקירי המונים. כך הם ירוויחו פעמיים – מעבר לממצאים שיתגלו הם גם יגרמו לקוראים להיות מעורבים ביצירת תכנים. וכשאנשים מרגישים חלק ממשהו כמו כתבה, מו"לים יקרים, תהיו בטוחים שה'כניסות' ירקיעו שחקים.

*לטור מ׳וואלה׳ בנושא