תגית: שקיפות עצמית

המרהיב בכלומים

רבים פרגנו למסעי להשבת היתר כניסה לכנסת ומתן אישורים לכתבים עצמאיים. לא מעט, מנגד, המליצו שאנצל את ההזדמנות כדי לעזוב: 'למה לך להסתובב בקופת השרצים הזו? עשו לך טובה!' להמשיך לקרוא

אין מפלגות נקיות ואין פרות קדושות – כולם תחת זכוכית מגדלת. להוכחה:

למטה תמצאו חשיפות ומאמרי דעה מחולקים לפי מפתח מפלגתי.

למה?

כי הצליחו לגרום לנו לחשוב שזה ימין מול שמאל. אנחנו והם. האמת היא שזה באמת 'אנחנו והם'. אבל אנחנו זה כל הציבור, והם זה הכוחות שפועלים מאחורי הקלעים. כוחות שנאבקים לשמר מציאות שהם מרוויחים ממנה ואנחנו שנרמסים תחתיה. להמשיך לקרוא

וידאו

הרצאתי בטד! My Tedx Talk

  • I gave a Tedx Talk about undressing Politicians. The transcription bellow
  • A new section in the blog is available with comical clips, my poems (yes poems) and more!
  • Our Website

Ted transcription – with some changes. This was the draft להמשיך לקרוא

חדר (אקטיביסטי) משלהם

תומר אביטל

בשנה האחרונה אני פוגש יותר ויותר פעילים חברתיים ורואה את המחירים שהם משלמים. כשהמצלמות סגורות ניכרות השעות האינסופיות בארגון עצומות והפגנות, ניסוח פוסטים ונדנוד לעיתונאים, חוגי בית ופעילויות שברוב המוחלט של המקרים לא מובילות לכלום, חוץ מלכעס נוסף על המערכת. להמשיך לקרוא

ממה אני מתפרנס? השקיפות מאחורי מאה ימים של שקיפות 

יותר מ"מה, באמת כולם מושחתים?" השאלה ששואלים אותי הכי הרבה עכשיו היא "ממה אתה מתפרנס?" לפחות פעם ביום. לפעמים תשע.

  • (רשימת משלמי השכר שלי ב-2015 ו-2016 ו-2017 – בתחתית הפוסט)

להמשיך לקרוא

12 סיבות (לא) להיות עיתונאי

12 סיבות להיות עיתונאי

להמשיך לקרוא

תקוע

עברתי לתל אביב לפני כשנה. מהר מאוד נתקעתי. הרגשתי בתוך לופ. שאני לא מצליח להתקדם – בדרך לאיזה שהוא יעד.

אומרים שמה שחשוב זה הדרך, אבל אני בכלל הלכתי לצידה. תקוע באיזה יקום מקביל בגודלי.

באי הבלוג יודעים שהשנה התחלתי להתנסות בוידאו-ארט. אני חובבן ואין לי שום ציוד – כלום – אבל אני עף על זה. הרחבת ארגז הכלים האמנותי שלי מרחיבה את מנעד הביטוי-העצמי שלי.

את הסרטון הזה צילמתי לפני כמה חודשים. הים והרמזור נראים לי דימויים מושלמים. החוף הוא היעד של סוף יום העבודה, מקום מפגש של חברים ובני-זוג, התשובה המוחצת של למה לעבור מירושלים לתל אביב.

הרמזור, מנגד, הוא האויב. מעכב הבערה. בייחוד לחסרי סבלנות כמוני. החיים אמנם מתחלקים לאלו שמחכים שייתנו להם רשות, ואלו שלוקחים אותה – אך אני הייתי במצב המתנה. במקום רובוטי שלא מאפשר בחירה.

תודה לצלמות המוכשרות לורן אייזו ובלה קובנר

סרט מבוגרים – לחזור לגור אצל ההורים

תמהיל קלאסי של החלפת עבודה, פרידה ובהלה מהתוכן ב-'יד 2' שיגר אותי בשנה האחרונה לשהות ארוכה מהרגיל בתחנת הביניים מעוררת-החשש: בית הוריי.

המהלך דווקא נראה מבטיח. הופעות אורח קוצרות התשואות בסופי השבוע העידו על אפשרות לקמבק זוהר. אבל כשפסעתי פנימה הפעם חשתי במבטים מסוג שונה. לא אלו שזכה להם ג'ון טרבולטה בספרות זולה, אלא יותר כאלו של פליט שצריך להגיד תודה שהוא מקבל את החדר הממוחסן שפעם היה שלו – ולא משוגר למתקן סהרונים.

כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך משפחות בהן הילד שב לגור בבית – אומללות כל אחת על פי דרכה. נראה כי אין קונסטלציה בה סידור כזה מסוגל לעבוד. כשאתה ילד זה פשוט: מצפים ממך להיות חמוד, לקפצץ בחמידות ולזרוק משפטים חמודים עם לוגיקה תמוהה. כשאתה מבוגר מצפים ממך להביא ילדים. כשבמקום זה אתה הופך לילד מגודל שמתחיל להקריח – זה פשוט לא יכול להצליח.

meatloafלא רק אני השתניתי. גם הם כבר לא משגרים אלי את החיוך הכל-יכול מהאולימפוס ההורי. נכון, במטבח עדיין נעוץ פתק הקסמים בו אתה כותב שמות של מאכלים ובאורח פלא הם מתגשמים למחרת במקרר, אבל לפתע אתה שם לב שגיבורי-העל הוותיקים שלך מצמצמים עיניים כדי לפענח את העיתון, או נרדמים ללא התרעה.

גרוע מכך, אתה גם נחשף לידע המביך שחסר להם.

הוריי אמנם מופת לחריצות, דוגמני גאונות, אך למדתי, למשל, שהם לא למדו לסגור את הדפדפן כמו שצריך. זה מטריד במיוחד כשבחלק מהדפים מרפרשות להן סצנות מסרטוני, ובכן , מבוגרים. זה אגב יותר מוזר ממטריד –  כיצד הם רכשו את המיומנות האינטרנטית לחיפוש כה ממוקד ועדיין זקוקים לי כדי לצרף למייל קבצים משולחן העבודה?

אגב אינטרנט, כדייר משנה התפקיד שלי בשבט השתדרג. משתמשים בי כעת כדי להעלות תמונות של בניינים (?) מהנייד למחשב, או אפילו ליצור תיקיות. לאחר מכן מושק כמובן האתגר ההסברתי הגדול מכולם: למה אי אפשר לצרף תיקיה למייל.

ההתכנסות המחודשת תחת אותה תקרה תל-אביבית נמוכה מובילה גם ללמידה דו-כיוונית ולעיתים סאב טקסטואלית. הכביסה למשל, מסתבר, היא כביסה פוליטית. חולצה אחר חולצה מתפשטים בפני אמי קורותיי בשנים האחרונות שלא טרחתי לשתף בהם. סיסמאות לשקיפות בכנסת ולמען מחאות משונות מתגלות בין השטיפות. חדר הכביסה הופך לחדר וידוי.

כביסה פוליטית

כביסה פוליטית

גם מתיחת הזמן המשותף לתקופה ארוכה יותר מארוחת שישי חושפת קרחוני אמת שהמתינו בסבלנות לפסיכולוגים חמדנים. השאלה המטרידה 'למה הייתי מכור למערכות יחסים שבנויות כרכבת הרים?' זוכה למענה אחרי יומיים של התבוננות: אינספור ריבים בין הוריי שמתלקחים מאירועים שוליים – כמו הזזת שלט המזגן – מסתיימים במייק-אפ-שחמט סוער. במהירות נסחפתי בעצמי למערבולת הזו שכוללת התמוטטות עצבים עקב הדלקת תאורה לא-נחוצה ומינוי ועדת חקירה לרגל טינוף השטיח. המריבות מתאפסות ללא שום חוקיות.

שאלות קטנות אף הן נענות. למשל החידה 'מדוע אבי הוא היחיד שהתמהמה לקרוא את ספר המתח שכתבתי 'המשכן'?' אז מסתבר שחומר הקריאה האהוב עליו בימים אלו הוא תפריטים. הם מגרים, תמציתיים ומבטיחים, אפשר לראות אותם באינטרנט, ברחוב ואיפה לא?

אגב, גם שאלות עתידיות זוכות לתשובה: האם אוכל לרכוש בעתיד דירה בתל אביב? מבט אחד על הגאדג'טים הטריים, הנחמדות היתרה לנציגי שירות, וחיבה לגרופון ולרפורמת 'שמיים פתוחים' מלמדי על תשובה מצערת.

שאלות מז'אנר ה'מתי?', לעומת זאת, הסלימו מניקור טלפוני עדין בתקווה שלא אקצר את השיחה – לכדי קדיחה נועזת, כזו שיודעת שאתה נצור. מתי תביא לנו ילד, מתי תכתוב עוד ספר, מתי יראו גם אותך בטלויזיה, וכן הלאה, ללא רחם.

עם זאת, הודות לבעלי הדירות תאבי הבצע, נמחקה להם בלית ברירה שאלת ה'מתי' האולטימטיבית והמייאשת מכולן – 'מתי כבר תבוא לבקר?'

* למען הסר ספק – כבר מצאתי דירה, והוריי קראו את הטקסט לפני פרסומו, צחקו, נהנו ואישרו

לוקט כטור ל-ynet

הערה

זה התחיל בזה שברוח העבודה החדשה רציתי ליצור טיזר לספר שכתבתי – 'המשכן'. התענגתי מהצילום, ואפילו יותר מהעריכה. מספיק שמעיפים סצנה, מוסיפים כתובית או מחליפים מוזיקה ומתקבלת גרסה חדשה לחלוטין. גיליתי סוף סוף אמנות רב-שכבתית שמתאימה במיוחד לשתי ידיים שמאליות … להמשיך לקרוא

המשכן – ספר מתח חדש על הכנסת. ביקורות וכתבות

הכנסת היא חבית נפץ. אני לא מתכוון להתגוששויות פוליטיות והתבטאויות פרובוקטיביות. אלו הסחות דעת. מסכי עשן. הדינמיט האמיתי הוא אלפי האינטרסים המצטופפים כולם תחת גג אחד.

כל מי שמתרוצץ במשכן מרגיש שהוא בתוך אקווריום. אקווריום בו דחוסים יחד אנשים שחוטי השני היחידים שמחברים ביניהם הם שאפתנות וכוחניות. חלק מחברי הכנסת הם כרישים שמנסים לטרוף את כולם כדי לשרוד ולתפוח. כמה יועצים הם מדוזות ארסיות, עיתונאים דגי חרב, העסקנים הם עלוקות, ופה ושם נעים אזרחים, להקות הדגים שמשמשים מזון לאחרים.dubai-248412_640

כולם מונעים על ידי אינטרסים שונים, ולכן שוחים בווקטורים מגוונים. וההתנגשויות – על כסף, ג'ובים ומה לא- מרתקות, מפחידות ומרהיבות מספיק כדי לכתוב עליהן ספר. אף כתבה, הבנתי, לא תצליח לספר איך המנגנון בכללותו עובד.

וניסיתי. בלשתי חודש אחרי לוביסטים, סקרתי את הדרכים להעביר החלטות מתחת לשולחן, הבנתי איך הם תופרים הטבות לחברים, שרצתי בלשכות ודיברתי עם עשרות אנשים מאחורי הקלעים – אבל לא הצלחתי לצייר בעיתון תמונה באמת מקיפה.

אז ביום בו עלה בי רעיון לפיתול עלילתי חדשני הבנתי שזה אפשרי. כשהפיתול אף הוביל לרצח, האמנתי שספר כזה ימשוך כל חובב ספרות, ולא רק חבר'ה מהכנסת.

נכון, בעבר מחבלים התנקשו בשר רחבעם זאבי. חבר הכנסת חמאד אבו-רביעה נורה על ידי שלושה אחים מחמולה מתחרה כי לא פינה את מקומו בכנסת לאביהם כפי שהבטיח. אבל זאבי נרצח במלון הייאט, ואבו-רביעה בשכונת הולילנד, מעולם לא היה רצח בכנסת. השתכנעתי שזו יכולה להיות זירה מסעירה כשהתברר לי שהכנסת היא אקס טריטוריאלית. כלומר אין למשטרה ולצבא דריסת רגל בה, בדומה לשגרירות זרה.

אז כל לילה, כשחזרתי מהמשכן, ישבתי לכתוב. התהליך היה מטורף. ארכיונים, צנזורה ואפילו הצעת חוק שנולדה בעקבות תחקיר שעשיתי לספר וכבר הוגשה על ידי ח"כ רציני.

ועכשיו, אחרי אינספור שיחות רקע, ליטושים ועריכות בעזרת אנשי זהב, לצד תקופה בה חשבתי שאאלץ לשכור בעצמי לוביסט כדי לפתות הוצאה לאור, הוא בחוץ.

IMG_20131225_200611

בין לבין היה המון כיף. שעות של שיחות קרביים עם חברים בניסיון ליצור דמויות מספיק מורכבות – כאלו שאנו היינו רוצים לקרוא עליהן. תקווה שאצליח להנגיש את מה שקורה במרכז העצבים של המדינה. השתלת טריוויה (מי יגלה היכן מוצפן תאריך השקת מבנה המשכן?), ושימחה.

 ביסמרק הסביר שחוקים הם כמו נקניקיות – עדיף לא לראות את התהליך בו הם מיוצרים. אני חולק עליו. אתם מוזמנים.

לרכישת הספר בחצי מחיר דרך ההוצאה לחצו כאן

ביקורת של עמית סגל על 'המשכן'

ביקורת של עמית סגל על הספר 'המשכן': "…התופעות המתוארות בספר של העיתונאי תומר אביטל, תחקירן 'עובדה' ובעברו כתב הכנסת של 'כלכליסט', חיות ובועטות גם בכנסת האמתית. לכן מדובר בחומר קריאה מומלץ לא רק לחובבי מותחנים אלא גם למי שמתעניין בפרלמנט הישראלי".

'המשכן' בוועדת המדרוג של 'הארץ' - גבוה וטוב

'המשכן' בוועדת המדרוג של 'הארץ' – גבוה וטוב

בפוסט חתוך

מה באמת עומד מאחורי ההחלטות הכלכליות בשלטון? – ביקורת בנענע

ביקור משעשע איתי במשכן שהתפרסם בבלייזר

ראיון על ספרים דיגיטליים ב-ynet, ועל הלוביסטים ב – jpost

וגם ראיון חושפני במגזין המושבות

איש שגרם לי לחשוב אחרת (או אנשי חמשת האחוזים)

המוסף שלנו אפשר לי הפעם לאתר אדם שגרם לי לחשוב אחרת ולראיין אותו. התוצאה:

גרגורי ווטסון: האקטיביסט שהוכיח שאפשר לנצח מאבק שנראה בלתי אפשרי

ווטסון, פקיד טקסני ממושקף שגילה עוולה שלטונית היסטורית, יצא לגמרי לבדו למלחמה שנמשכה עשור.

תומר אביטל

גרגורי ווטסון הוא אקטיביסט. הוא לא נועל סנדלים ואין לו קול משולהב: הוא פקיד טקסני ממושקף, ולמען האמת עושה רושם כמעט אדיש. מי שיתפתה לרושם הזה יטעה טעות גסה, כי גרגורי ווטסון הוא האיש שגילה עוולה שלטונית היסטורית ויצא, לגמרי לבדו, למלחמה שנמשכה עשור שלם, רק כדי לחסל את העוולה הזאת. וגם ניצח במלחמה הזאת.

נחשפתי למהלך יוצא הדופן של ווטסון ממש במקרה. שיטוט בוויקיפדיה הוביל אותי לתיקוני החוקה האמריקאית, מסמך מאלף. מה שסקרן אותי במיוחד היה התיקון האחרון, ה־27, שקובע שכל שינוי בשכר נבחרי הציבור יחול רק לאחר הבחירות, כדי שהמחוקקים לא יוכלו להעניק לעצמם טפיחה כספית על השכם; במילים אחרות, להפריד בין החתול והשמנת. זה תיקון חשוב שהמחוקקים הישראלים יכולים ללמוד ממנו שיעור בהלכות הגינות, אבל היתה עוד סיבה לכך שהוא צד את עיני: הוא הוגש ב־1789, אבל אושר רק ב־1992 – אחרי 203 שנה.

העותק המקורי של החוקה האמריקאית. "פוליטיקאים, בכל מדינה, מתקשים להיות הוגנים"

העותק המקורי של החוקה האמריקאית. "פוליטיקאים, בכל מדינה, מתקשים להיות הוגנים"

למה זה קרה? להמשיך לקרוא

למה כדאי לפעמים להחליף סַפָּר – מאחורי הקלעים של 5 כתבות

ממש במקרה נתקלתי במה שהוביל לכתבה חמודה על המשכן החלופי של הנשיא שהתפרסמה אמש.
הסיפור מאחוריה עורר בי חשק להיזכר במאחורי הקלעים המשעשעים של כתבות אחרות ב"כלכליסט". אז הנה 5 סיפורים שהתגלגלו אלי, בצורה מפתיעה, ללא הפעלת מקורות:

להמשיך לקרוא

מה באמת עושה עוזר פרלמנטרי?

תומר אביטל התחפש לעוזר של שני ח"כים ושר אוצר אחד. זה הסתיים בנצחון גולני על המטכ"ל

תומר אביטל

מתייצב אצל שאמה־הכהן: הח"כ תקוע בפקקים

הגעתי אל לשכת יו"ר ועדת הכלכלה ח"כ כרמל שאמה־הכהן (ליכוד), שהתעכב קצת בפקקים. בינתיים דחיתי בטלפון הזמנה לאירוע של שגרירות אוסטרליה, וסרקתי את לקט העיתונות כדי לראות כיצד כיכבו הוועדה והח"כ שלי הבוקר.

הבוס שלי מגיע: מקבל עבודה אמיתית

כשהגיע שאמה־הכהן השליכו אותי מיד לחזית: ניסוח הצעת חוק. שאמה־הכהן העלה רעיון להילחם במחיר הבנזין המשתולל באמצעות הגבלת המע"מ, כך שלא יעלה במהלך השנה מעבר לשיעור שבו עמד בעת אישור התקציב. עליי הוטלה מלאכת ניסוח דברי ההסבר להצעה. להמשיך לקרוא

בטיול הלקטים – הכתבה שהכי נהנתי לכתוב בשנתיים האחרונות התפרסמה אתמול במוסף "כלכליסט"

אכילה מהאדמה, שינה תחת כיפת השמים, ויתור על טכנולוגיה, סבון ואפילו אש. כתב מוסף "כלכליסט" הצטרף לחבורת לקטים ישראלית, חי ארבעה ימים כמו האדם הקדמון, והתחיל להרגיש פרימיטיבי רק אחרי שחזר הביתה

תומר אביטל

"סעיף צרכים ויציאות: אנחנו לא משאירים כלום בשטח, כולל נייר טואלט. תרגלו כריעה, כמו במזרח, ולא ישיבה. אפשר גם לנגב עם עלים, קליפות עץ, ובדרך הרשמית בטיול: אבנים". המילים האלה, מעמוד ההדרכה באתר, עברו לי בראש בכל פעם שניגשתי אל בין העצים בארבעת הימים האחרונים. ארבעה ימים שבהם לא ראיתי אסלה, כיור, סבון או איזשהו פריט היגיינה מעשה ידי אדם. אבל אני חייב להודות, מה שלפני ארבעה ימים היה סיוט, עכשיו הוא כבר תענוג צרוף. זו מן הסתם התזונה, שגופי התרגל אליה. כשאני מספר על זה במבוכה לאחד הוותיקים הוא מספר לי שזו תופעה ידועה. יש לה אצלם אפילו שם חינני, "קקי קסם". הסיבים בעלים שאני אוכל מאז יום רביעי שעבר קושרים את שאריות המזון, כך שלרוב כלל לא צריך לנגב.

גם לתחליפים של יתר מוצרי הסופר-פארם התרגלתי: במקום משחת שיניים אני לועס בבקרים שורש של שוש קירח או מצחצח עם עלה מרווה. כשאני כן צריך נייר טואלט אני משתמש בחלוקי נחל, וכשאני רוצה להתפנק – שני עלי חובזה כנייר דו־שכבתי. לבסוף במקום סבון, אני לפעמים ממולל עלי הדר שמותירים ניחוח נעים. ובכל זאת, מזל שזה היום האחרון.

זה התחיל ביום רביעי בשעה 12:07. תמיד שעה לא עגולה. החבורה שהתקבצה סביבי בתחנת האוטובוס מחוץ לבית שאן הורכבה מתמהיל של הרפתקנים ותיקים, שכבר שנים יוצאים לטיולים שבהם הם נעלמים לשבוע בטבע, בלי אוכל או ציוד מהעולם המודרני, לצד סקרנים שזאת הפעם הראשונה שלהם. בצד אחד בנות בגופיות ושמלות בומבמלה, ובשני אנשים שנראו כאילו כרגע יצאו מהמקלחת ועוד לא הספיקו להוריד מעליהם את תל אביב. או ירושלים, במקרה שלי. אה וגם ילד בן 4.

הרמז הראשון למה שעומד לקרות הגיע מיד אחרי סבב החיבוקים. במקום תדרוך או שיחת פתיחה האנשים סביבי הסתערו על שדה הבור המוזנח שמאחורי התחנה. שם הם התחילו, ובכן, לכלות את הצמחייה. כשפניתי במבט תמה לצעירה חייכנית בשמלה פרחונית שנשארה לידי היא הגיבה בבקשת סליחה וחיוך, והלכה לזלול. אזרתי אומץ והלכתי אחריה. להמשיך לקרוא

המלגה הבלתי נשכחת שלי ללימודים בקנדה

אקדמאי אקטיביסט? קח שנה לחשוב. בחינם – מלגה מיוחדת של קרן סובה סקולרס הקנדית מציעה לצעירים מוכשרים מרחבי העולם חוויה בת שנה במונטריאול. כל שיידרשו הוא לחשוב, להתבטא ולהיפגש עם שועי עולם בתקווה שיום אחד יובילו שינויים עמוקים

 24.1.2012

"ירד השנה שלג בירושלים?", שאל אותי ביל קלינטון. בחלומות הכי פרועים שבהם ניהלתי שיחות עם נשיא ארה"ב לשעבר – אני, תומר אביטל – אף פעם לא דיברנו על מזג האוויר. לא הייתי לבד בפגישה. היו איתי תריסר צעירים שאותם קיבצה קרן סובה (Sauve) הקנדית לתוכנית ייחודית בת תשעה חודשים במונטריאול, ולכל אחד מהם טרח הנשיא להקדיש זמן אישי. קלינטון היה אחד משורת אח"מים שפגשנו על בסיס יומי במסגרת התוכנית שבה השתתפתי ב־2008.

הקרן, שמעניקה מלגה יוקרתית מדי שנה במטרה לתמרץ צעירים לאקטיביות חברתית, הצליחה בשמונה שנות קיומה לבנות מוניטין כזה, שמנהיגים כמו קלינטון מגיעים מדי שנה כדי להעביר לחניכים (Scholars) סדנאות ללא תמורה. בכל שנה בוחרת הקרן עד 14 צעירים מרחבי העולם, כולם מתחת לגיל 30, בעלי השכלה אקדמית, ניסיון תעסוקתי, חלום וכמה הישגים מוכחים, ומעניקה להם שנת עשייה ולמידה נטולת דאגות במונטריאול.

חניכי קרן סובה וביל קלינטון

בקנדה רואים בתוכנית גאווה לאומית, חניכיה הופכים למרואיינים מבוקשים ולאורחים נחשקים בכל כנס יוקרתי שנערך במונטריאול. "אנו מביאים מנהיגים צעירים לכמעט שנה, ומספקים להם משאבים והזדמנות נדירה לחשיבה רצינית על החלומות שלהם. התקופה מאפשרת להם עצירה בין אתגר אחד לאחר", מציג יו"ר התוכנית איאן ולסקאקיס את המלגה. ולסקאקיס מסביר ש"החשיפה לאוניברסיטת מקגיל – האוניברסיטה המובילה בקנדה שפרסה את חסותה על התוכנית – לצד העובדה שחתני פרס נובל וראשי ממשלה בדימוס מעניקים לחניכים את מיטב עצותיהם, מאפשרת להם להפוך לסוכני השינוי היעילים ביותר במאה ה־21".

כל אדם חייב שיהיה לו "נאום מעלית"

לירן גל, חניכה שהשתתפה בתוכנית ב־2007, שכנעה אותי להגיש מועמדות. "זה מאפשר התנתקות חדה מהרעש שעוטף אותך ביומיום", דחקה בי. "תוכל להרהר, ללא שום לחץ, בשאלת השאלות: מה לעשות בחיים". להחלטה לא הזיקה העובדה שהתוכנית, הטיסות והדיור ממומנים ומתובלים בקצבה חודשית מפנקת. כך מצאתי עצמי בתוכנית עם בנקאי מארמניה, רופאת שיניים מברזיל ושחקנית קנדית.

כמה מהחניכים ואני בפוזה מוזרה במטבח האחוזה

במהלך השנה החניכים מתאכסנים באחוזה ברובע הזהב של מונטריאול. לכל חניך מוקצה מרחב אישי מרווח. האינטראקציה החברתית מתרחשת באזורים המשותפים כמו המטבח, טרקליני האירוח, חדר המשחקים או מרפסת השמש. אין מטלות או חובות. עובד ניקיון מנקה את החלל העצום ואת החדרים, ואב הבית מניח מדי בוקר בסלון עיתונים קנדיים ושפע מגזינים בינלאומיים. כל סקולר מוזמן לטוות את סדר היום שלו. היצע התוכן של התוכנית בצד כנסים, סיורים בקנדה ובארה"ב, כולל קורסים ופעילויות שמציעות אוניברסיטאות במונטריאול. הקורסים נועדים להעשרה ולכן החניכים פטורים מהמבחנים שבסופם.

מומחים בעלי שם עולמי מגיעים לאחוזה ומלמדים מיומנויות מקצועיות שונות. חלק מההשתלמויות מוקדשות לליטוש כישורי יצירת הקשרים (נטוורקינג) הנחוצים בסביבה המערבית. סדנה אחת, למשל, הוקדשה לבניית "נאום מעלית" – אותו נאום קצרצר שבו תפצחו במקרה שתמצאו עצמכם עולים במעלית עם אח"ם נחשק שאותו תרצו להרשים או להתקבל אצלו לעבודה.

ג'פרי סאקס עוזר לך בהגשמת החזון

כל חניך בתוכנית מרכיב את לוח הזמנים שלו. חלקם מנצלים את שפע הזמן הפנוי לכתוב ספרים ואחרים מתנדבים. מדי שבוע מגיעים לאחוזה אישים שונים. הכלכלן הנודע ג'פרי סאקס, למשל, ערך שיחה בקרב החניכים בנושא המלחמה בעוני, ובסיומה ישב עם כל אחד מהם בנפרד, שאל אותו על החזון שלו והציע עזרה. גם הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש, גורו הניהול הנרי מינטצברג והפעיל הסביבתי דיוויד סוזוקי, לקחו חלק בפגישות קפה ועוגה עם החניכים.

איך שלא מנסים, היומיום בתוכנית לא יכול להיראות בנאלי. "בוקר אחד הלכתי בתחתונים למטבח", נזכר יניב ריבלין, חניך התוכנית. "ישבה שם ראש מפלגת הירוקים בקנדה, בירכה אותי לשלום ופצחה בשיחה על משט המרמרה. בהמשך היום ישבנו לשיחה עם פול מרטין, ראש ממשלת קנדה בדימוס". במהלך התוכנית ריבלין סייע לייסד חברה שעוזרת למלכ"רים לגייס כסף ברשת. לדבריו, הוא רתם את המשקיעים בזכות הקשרים שרקם בתוכנית.

יום טיפוסי אחר יכול להתחיל בקביעת פגישות ובהשלמת מאמר שיתפרסם למחרת באחד היומונים הקנדיים, להמשיך לארוחת בוקר מעשה ידי חניכה מבורמה ואחרי כן לסדנת דיבור מול קהל.

מאוחר יותר רוכבים על אופניים לאוניברסיטה הקרובה. המרצה בשיעור העיתונות מדגיש כי "התפקיד שלכם זה לדאוג שאלו שמחזיקים במושכות השלטון ייתנו דין וחשבון". אחרי הקורס נערכת ארוחת צהריים עם עיתונאי צמרת קנדי – וחזרה לאחוזה. בערב, אחרי הפסקת קניות, מתקיים שיעור צרפתית ולאחריו ארוחת ערב.

המלגה קיימת שמונה שנים, ורק בעוד עשור יתברר אם 100 האנשים שהוכשרו בתוכנית יעניקו תרומה משמעותית לעולם. אם לא, לפחות הם הרוויחו שנה מוצלחת באדיבות קנדה.

בכלכליסט

sauve scholars

ובגלל שזה הבלוג שלי ויש בו כמעט אינסוף מקום, הרשו לי (את מי אני שואל בעצם? אה, את העורכים המדומיינים שלי. הרגלים מתים קשה) לדחוף פה טקסט נוסף. הנה אחת הכתבות שפרסמתי במהלך השהות שלי במונטריאול. רשמים מקמפיין עבור.. ברק אובמה

1 OCTOBER 2008

Volunteer in order to stop volunteering

By Tomer Avital, (Sauvé Scholar 2008-2009)

"So you guys came all the way from New York to campaign in Pennsylvania?" asked the tattooed guy with a perplexed look. That was a repeated question. The community of Allentown had trouble believing that someone without receiving any money would go to the trouble of traveling to another state to campaign for a POLITICIAN he barely knows. That puzzled almost all the people we ran into once they opened their doors to us. I felt ridiculous and contemplative. What can I possibly say? That I came from a more distant location, Canada, or Israel, to be precise? Or should I confess that I’m actually a tourist and do not even have a right to vote?

What was I doing here? I had so many conflicts to resolve in my home state first, or to establish things in Sauvé House, and of course get things right in my messed up personal life. And here I am, going door to door in poor neighborhoods, trying to remove the veil of ignorance perpetrated by the McCain campaign. Some of the lies they told included the change of the polls from Allentown to another city, and people with child support problems would be arrested if they came to vote..

Before approaching the next door, I took several minutes to ponder what brought me to Allentown. It didn’t make any sense: I never took any interest in American politics. So what made me dedicate my time for this candidate? In Sauvé House you read a lot of newspapers. Had the constant positive Obama coverage made me fall for him? His candidacy looked fresh; supporting him became sexy. Or did I just want to feel good about myself? To help just because I support his policies cannot be the explanation, I was sure. There are so many people fighting for the right causes around the world everyday and I don’t lift a finger to assist them. So what make this time special? I wanted to understand it for myself, to decipher my motivation.

We continued walking and arrived in an immigrant quarter. “We just don’t want to vote for abortions lovers”. “Did you know that Obama is Arab?” ”We let God decide and we don’t want to interfere”. “It is all a scam, you vote for the head but the body remains”. We had answers for all of that (which almost never mattered) and we usually enjoyed the discussions. Eating lunch at a local bar I realized I still hadn’t made out what drove me here but at least it was worthwhile – meeting hard-core Americans – the kind that until then I saw only in the cinema. I thought about the other inspiring volunteers, Like Ed, a fellow Scholar who is a ‘tourist’ like myself, but went to do two weeks of canvassing in New Mexico. Does he know why?

I suddenly remembered a Political Science class I once took. The professor told us that one of the greatest paradoxes is voting. There is no actual gain by wasting your time in the lines, and in a nation of millions one vote doesn’t matter. So a bunch of political scientists are offering a million theories to explain what pushes people outside their houses to vote. I thought about that when I ran into a large family for whom obviously every day of life is a struggle. They told me with pride they had already cast their vote.

Only when I returned to a chilly Montreal did I find my answers. First, I went to talk with a man whose opinions I esteem. He didn’t support Obama, but he empathized with everything I said. “Tomer, I think that while consuming the news, you noticed something that charmed you about Obama: his passion. You are jaded and you wanted to follow whoever harnessed such a rare quality”. That was interesting, but it didn’t feel like a sufficient explanation. Why then don’t I volunteer for other important and passionate causes? Then it hit me: I volunteer in order to stop volunteering. I naively believed that this time maybe It will be different. That this guy will eliminate the need for grass roots, – what Judaism calls Tikun Olam -, and will make me stop feeling ashamed of not volunteering in the last year. Wasn’t that why we have elections in the first place, to put our hopes and will in another man’s hands?

It took me back to the time we did community work in a soup kitchen in Jerusalem. Shelly Yehimovich, an Israeli member of the Parliament, whom I think highly of, came to converse with us. She said (with bursting passion) “You’re students, you need to rise up a level, you need to volunteer outside to help eliminate the need of soup kitchens: Volunteer so they will stop to exist”.

I think that the mix of all those virtues and the hope for a government that will take care of them is what made so many people go out to the streets. I truly hope that they are right. That ‘this guy’ will be the ‘real deal’ as one volunteer put it, and that the hundreds tears of joy I saw on Election Night were not shed for nothing.

Original