כך תוכלו להשמיע את דעתכם בוועדות הכנסת!

מדריך תמציתי לוועדות הכנסת מאת עידן בנימין ותומר אביטל

זכותו של כל אזרח לבוא ולהשמיע את דעתו בנושאים שנוגעים לו ואף בנושאים שלא, בוועדות הכנסת. אלא שכיום הנהלת הכנסת לא מפרסמת הנחיות לאזרחים כיצד ניתן לעשות זאת (וכלל שזה אפשרי).

למה זה חשוב? השתתפות בדיונים במרכז העצבים של מדינתנו – זה מהמהלכים הדמוקרטיים היפים והנועזים שאתם יכולים לעשות. בכלל, כל אזרח שיהיה יותר מעורב – יטה עוד קצת את המטוטלת מההון – לעבר הציבור הרחב.

אז כחלק מהמהלך המקיף יותר שלנו להנגיש את הכנסת לכולם יצרנו מדריך. בזכותו תוכלו במספר צעדים פשוטים ללמוד כיצד להשמיע את דעתכם בפני יו"ר ועדת הכספים, הפנים או כל ועדה אחרת! נצא לדרך:

שלב ראשון: מצאו את הועדה שאליה אתם מעוניינים להגיע:

• היכנסו לאתר 'כנסת ישראל'.
• בבאנר העליון עמדו על הכותרת 'פעילות הכנסת' ולחצו על 'סדר יום הוועדות'.
• עיינו בנושאים שעל סדר היום ובחרו את הישיבה אליה תרצו להגיע.
• לצד חלק מהדיונים יש קישור לחומר רקע, מומלץ בחום להיכנס ולעיין בחומרים אלו.
• אם אתם יודעים באיזו ועדה את מעוניינים מראשה, היכנסו לאתר שלה בצד שמאל ותקבלו את סדר היום הנוגע לה.

והנה דיונים לדוגמא (אגב אתר הכנסת הולך ומשתפר, מציג בזמן אמת שינויים, ומאפשר לראות מהבית את הדיונים באיכות גבוהה):

הרשמה לדיון:

• לאחר שבחרתם את הדיון רשמו לכם בצד את שם הדיון, התאריך והשעה.
• כנסו לעמוד הועדה ובבאנר העליון תמצאו את פרטי ההתקשרות עם הועדה.
• העתיקו את המייל ושלחו בקשה להשתתף בזו הלשון:

שלום רב,

שמי ______   _______ .  אזרח/ית עצמאי.

אבקש להשתתף בדיון הועדה בנושא __________ בתאריך ___  בשעה _____

בתודה מראש,

_שם__  __שם משפחה___

תעודת זהות_______________

מספר טלפון _____________

• במידה ולא קיבלתם מענה תוך יומיים או יום לפני הדיון כתבו שוב לוועדה או הרימו טלפון.
• הוועדה תאשר את ההשתתפות במייל באופן ישיר או שתשלח לכם קישור להרשמה. בקישור להרשמה מלאו את הפרטים על פי הדוגמא הבאה:

• לאחר מכן תקבלו אישור הרשמה במייל. האישור הזה מאשר כי יש לכם אישור כניסה לכנסת ותוכלו להשתתף בדיון.

2. הגעה לוועדה:

• רצוי להגיע לשערי הכנסת לפחות חצי שעה לפני תחילת הדיון עקב הבידוק הביטחוני שלעיתים לוקח דקה ולעיתים 30 דקות. קריטי לנכוח בחדר הוועדה לפני תחילת הדיון. ככל שתקדימו, הסיכוי לתפוס כיסא סביב השולחן תעלה. מקום סביב השולחן = אפשרות לדבר בקלות יותר.
• הגיעו לקומת הוועדה ומצאו את החדר הרלוונטי. כל אחד מעשרות סדרני הכנסת ישמח להכווין אתכם, ויש שילוט נהדר.
• העבירו את תג השם שקיבלתם בקורא הברקוד בכניסה לחדר.

3. בקשת רשות דיבור:

• לפני שיכנסו יו"ר הוועדה וחברי הכנסת יקדימו אותם צוות הועדה המקצועי ויתמקמו. גשו אליהם (יושבים לצד ראש השולחן), וחפשו את מנהל/ת הועדה. המנהל/ת יושבים לצד יו"ר הוועדה. רשמו לו/לה על פתק שאתם מבקשים רשות דיבור. פתק יכול להיראות כך: "תומר אביטל, עיתונאי עצמאי. אשמח לדבר על נושא תאגידי המים". הניחו את הפתק בידי המנהל, וודאו בקשר עין שקיבל את הפתק.
• לעיתים יו"ר הועדה יתעלם מהבקשות הכתובות לרשות הדיבור ותצטרכו ליזום ולבקש שוב בזמן אמת. אל תתביישו. גשו לפני סוף הדיון ולחשו למנהל הוועדה/ליו"ר הוועדה באוזן שברצונכם גם לתרום לדיון.
• בסדר הדוברים חברי הכנסת הם לרוב הראשונים לכן אין טעם לנסות לבקש לדבר בשלב זה. יו"ר הוועדה עשוי לאחר הפתיחה לתאר את המתווה שבו יתנהל הדיון, דבר שיעזור לכם להבין באיזה שלב מקומכם. אז הקשיבו היטב. בדרך כלל תזכו לדבר אחרי נבחרי ציבור (לרבות ראשי ערים) ופקידי הממשל.
• הדיונים האלו גם מרתקים והרבה יותר מעמיקים ממה שרואים בטלוויזיה, אז בכל מקרה יהיה לכם מרתק להניח את הנייד בצד, ופשוט לצפות ולהקשיב.
• חלק מיושבי הראש יקריאו את רשימת הדוברים על פי הבקשות שהוגשו. אם אינו עושה זאת הרימו יד ובקשו לדבר.
• במידה והתעלמו מכם – נסו בעדינות להתפרץ למיקרופון ולבקש לדבר.

• בונוס: דבריכם יירשמו בפרוטוקול שיהיה זמין (בתקווה) לנצח בגוגל!
• תגיעו רק לאחר שעשיתם שיעורי בית – ואתם מכירים טוב את החומר והנושא הנדון. קראו גם באתר הוועדה חומרי רקע, וגם באתרי החדשות כל מה שתוכלו, כדי להכיר את מכלול הטיעונים.
• מומלץ בעת הדיבור להתייחס למגרעות של ההצעה שלכם, או לטיעוני נגד– כדי לא לייצר הצעה שטחית.
• חשוב לדעת: בדיונים רבי משתתפים הסיכוי שלכם להשמיע את דבריכם קלוש יותר. לפעמים גם בכירים במשרדי ממשלה ואפילו חלק מחברי הכנסת לא יספיקו לעשות זאת. בדיונים עם נוכחות דלילה – שאלו רוב הדיונים – תמצאו יותר אוזן קשבת. לכן היו ערניים למצב, ואולי תשתפשפו קודם בדיונים פחות "סקסיים".

לסיכום: הכנסת כיום הינה אזור הנשלט לא אחת על ידי בעלי עניין ולוביסטים. שדה המשחק הפוליטי אינו ישר ויש אלו שידם העליונה. נוכחות אזרחית ועיקשת בלתי תלויה שאינה מגיעה מטעם ארגון (גם אם הוא ארגון חברתי), חשובה לשמירה על המנגנון הדמוקרטי.

 אל תוותרו!

אם בכל מקרה נתקלתם בקושי אתם מוזמנים לפנות בזמן אמת לעידן בנימין –

050-6300705 idanbini@gmail.com . כתבו לנו השגות וחוויות שלכם בתגובות.

כלים נוספים להשפיע:

• הצטרפו ללובי 99
• רשמו עדויות מהוועדות דרך המשמר החברתי
• תביעות ייצוגיות
• הציעו כתבות דרך קרן התחקירים
• הגשת בקשות חופש מידע
• לכל המדריכים לשלטון לחצו כאן!
• עוד כלים לשינוי – כאן למטה

מקרה בוחן א' דיון בועדת הכספים:

בעקבות חוסר יכולת פוליטית של הממשלה והכנסת לקבל החלטה להעלאת גיל הפרישה לנשים. ביקשתי (עידן) להגיע ולהשמיע את דעתי בדיון ולומר: מדוע זה חשוב להעלות את גיל הפרישה. הגעתי לדיון, נרשמתי לדבר וחיכיתי בסבלנות שכל חברי הכנסת ישמיעו את דעתם. לאחר שסיימו יו"ר הועדה החל לפנות לארגונים מסביב לשולחן. שני ארגונים דיברו ומצאתי כי הוא אינו נצמד לרשימה ורשות דיבור אינני הולך לקבל. הרמתי את ידי וביקשתי רשות. לאחר שיו"ר הועדה שאל: "כן מי אדוני" אמרתי "שאני אזרח עצמאי ואבקש לדבר".

העמדה שהצגתי לא הייתה פופולארית מסביב לשולחן והותקפתי על ידי חברי הכנסת ואירגוני הנשים אבל השמעתי את דעתי. במקרה הזה יו"ר הועדה (למרות שלאחר מכן תקף את עמדתי גם הוא) התעקש מול שאר חברות הכנסת לאפשר לי לדבר.

מספר חודשים אחרי, יו"ר הועדה משה גפני הצהיר כי הבין שאין ברירה וחייבים להעלות את גיל הפרישה.

מקרה זה לימד אותי שחברי הכנסת גם אם הם יודעים מה הדבר הנכון לא יכולים לבטא זאת כאשר אין מדובר בעמדה פופולארית בקרב קהל הבוחרים שלהם. לאזרחים, אין בוחרים ולכן יכולים להביא עמדות רעננות או שנויות יותר במחלוקת שחברי הכנסת עשויים להסכים איתם, גם אם לא יאמרו אותם וגם אם יתנגדו באופן אקטיבי.

מקרה בוחן ב' ניסיון הרשמה לועדת העבודה, הרווחה והבריאות:

בחודש נוב' 2017 ביקשתי (עידן) להירשם לדיון בנושא הרפורמה בשוק המזון. רפורמה שתכליתה לסמן מוצרים לא בריאים וגוררת מלחמות אינטרסים רחבות מול יצרני ויבואני המזון. לאחר שפניתי לוועדה. זו לא הסכימה לאפשר לי להשתתף. "אנו נוהגים להזמין ארגונים ולא אזרחים" כך כתבו. לאחר דין ודברים, ופניה לדובר הכנסת באמצעות תומר הגענו להסכמה כי במידה והחדר יהיה מלא אצא לאחר שכל הלוביסטים יצאו. בדרך זו שיננו את סדר העדיפויות של ועדות הכנסת. קודם בעלי העניין: התעשיינים המתנגדים,  ומצד שני נציגי ארגונים התומכים ברפורמה. לאחר מכן אזרחים ולבסוף חברות הלובי. בחדר כמובן היו לא מעט לוביסטים (ניתן לראות זאת מאחר והם עונדים סרטים כתומים) ולכן נכחתי בכל הדיון.

וגם אם עמדתי בצד ולא פציתי פה למדתי דברים רבים שלא היה ניתן ללמוד דרך התקשורת. התקשורת לוקחת כותרות ואמירות שהכתב מוצא בהם עניין ולא מצליחה להקיף את הכל. כך לדוגמא, למדתי שאחת מחברות הכנסת החברתיות מתנגדת לרפורמה וכלל לא מעוניינת להתערב באיזה סוג מזון אנשים קונים. הדבר נובע לא מתוך אידיאולוגיה של חירות אלא מתוך דאגה לאינטרסים של היצרנים והיבואנים. דבר נוסף שלמדתי היה שיש כוחות גדולים מחוץ למדינת ישראל (יצרנים בחו"ל) שלא רוצים שמדינת ישראל תתחיל לעשות להם בעיות בשינוי הפורמולות של המזון. בזכות הנוכחות יכולתי למפות אותם לשימוש עתידי ולהתייחסות לטענותיהם.

**

בונוס: סדר היום של העיתונאי – לאקטיביסט המתחיל

מתוך הרצאה שקיימתי בקרן לחברה אזרחית:

איך נביא את הסוגיה בה אנחנו עוסקים, למקום מרכזי בסדר היום התקשורתי

תומר אביטל (עיבוד הרצאה)

אקטביסט שמקדם נושא, צריך בדרך כלל תקשורת. התקשורת מהווה מגבר לקידום הסוגייה הציבורית, או לחלופין, להציג אותה באור כל כך שלילי, באופן שיאיים על גדיעה של המיזם או המאבק בשלב מאוד מוקדם. בקיצור: התקשורת היא נשק, ומהווה מרכיב מרכזי בארגז הכלים של האקטביסט. יש בזה הרבה מאוד רמות, ויש תעשייה שלמה שמתפרנסת, לא רק מהתקשורת, אלא מיח"צ –  מעבודה מול התקשורת. זה לא חומר לבלוג, זה חומר לתואר.

אנחנו נתמקד בהבנת סדר היום של העיתונאי. העיתונאי הוא בדרך כלל קצה החוט, אליו נפנה. עיתונאים הם נגישים יחסית, המיילים שלהם גלויים באתרים, ואין בעיה לפנות אליהם. אבל כדי שהפנייה תניב פרי, צריך להבין לעומק את סדר היום של העיתונאי.

פנייה לעיתונאי

כל כתבה או דיווח עיתונאי צריך את חמשת הממי"ם.

• מי מעורב במקרה?
• מה קרה?
• מתי זה קרה?
• מקום – היכן זה קרה?
• מדוע זה קרה?

אם אין לנו את זה, בדרך כלל אין לנו משהו לאחוז בו. לכן השלב הראשון בהבאת נושאים לתקשורת, הוא לארגן  את הדברים שאנו רוצים לקדם, על פי ההגיון הזה. ככל שיהיה משהו מעניין יותר, בכמה שיותר פרמטרים, אזי יש יותר סיכוי שהידיעה הזו תייצר קשב. למשל, אם יש תאונת דרכים בה יש פצוע בינוני (מה?), זה כמעט לא מעניין, לצערנו. אבל אם מעורב במקרה סלבריטי(מי?), ו/או הגורם לתאונה היה נהיגה בשכרות (מדוע?) זה מעלה את הקשב למודעה.

לכן, צריך לבנות את ההודעה לעיתונות על פי פרמידה הפוכה של מידע: המידע החשוב ביותר = המעניין ביותר צריך להיות בראש, ומתוכו משלימים את שאר הפרטים של המקרה לכדי סיפור.

עלינו להבין שכל אחד היום יכול לייצר 'הודעה לעיתונות' ('קומוניקט'). העיתונאי הממוצע מוצף. הוא פותח את תיבת המיילים בבוקר ומקבל חמישים קומוניקטים. לכן, אנחנו צריכים להבין שאנחנו גם צריכים להקל על העיתונאי, אבל צריכים בשלב הראשון ללכוד את הקשב שלו. קומוניקט טוב, נראה כמעט בדיוק כמו כתבה: הכותרת של המייל מקבילה לכותרת של כתבה, ומשם והלאה, השורה הראשונה מתארת בקווים כלליים, וגוף המייל שוזר את פרטי המקרה באופן קוהרנטי. הודעת עיתונות שנעשית כך, גם לוכדת את הקשב של העיתונאי, אך גם מפחיתה מאוד את העבודה הנדרשת ממנו כדי לייצר כתבה.

אם אין תגובה במייל, נפנה בווטסאפ. זה 'דרדור אמצעים' הגיוני. לא להתחיל בטלפון בשום אופן במיוחד אם אין הכרות.

עיתונאים אוהבים נתונים. נתונים מעגנים את התוכן, והם לפעמים מספיק מעניינים כאייטם. אנחנו צריכים לעזור להם להשיג את הנתונים. היום קל מאוד יחסית, עם חוק חופש המידע, להשיג נתונים. בבקשת חופש מידע, עלינו לפרט באופן מאוד קונקרטי, איזה נתונים דרושים לנו, מאיזה רשות ומאיזה שנים, וזה בסיס מצויין לעבודה.

אפשרות אחרת, יצירתית יותר, היא לגבש מדד ציבורי. מדד יכול לנגוע לחברי כנסת או למוסדות ציבור, ולבחון אותם סביב פרמטרים מסויימים, שרלוונטיים לסוגיה. זה מאוד אפקטיבי משני הצדדים: חכ"ים לא אוהבים להיות בתחתית של אף מדד, למשל, והתקשורת אוהבת מספרים. זה כמובן מחייב אתכם לייצר מעקב שקוף ונגיש…

אנחנו לא החדשות. העמותה שלנו, כמה שהיא חשובה, היא לא האייטם. אם נשים את עצמנו במרכז, זה לא יכנס לחדשות. צריך לספר על האירוע. אבל כן צריך למקסם את האינטרס שלנו. לדאוג שנופיע בכותרת המשנה, או לכל הפחות בכתבה. בכתבת טלוויזיה לדאוג ל'סינק' – ציטוט שלנו, שנותן את המסגור שלנו לסוגיה, עם השם והטייטל. צריך לזכור ולייצר כאן מערכת יחסים: אנחנו בנינו את האייטם, ולכן אנחנו ממקמים את החלק שלנו נכון בתוך האייטם. עיתונאים רוצים ראשוניות ובלעדיות. הם רוצים להיות הראשונים שמפרסמים משהו, ולכן אם הפנייה מכילה אלמנט כזה, זה אלמנט שמגביר את הקשב. אבל צריך להגיד את זה, ולהגיד את זה עד הסוף: לומר: אתה הראשון והיחיד שפניתי אליו עד עכשיו. את זה, נכון להגיד רק כשיש קשב, כי אם זה נאמר במייל, ומייל לא מקבל תגובה, לא נרצה לכבול את עצמנו להיות תלויים בעיתונאי אחד, ונעבור הלאה – אחרי שנגיד: "אני מבין שאתה לא תפרסם".

לאיזה עיתונאי כדאי לפנות – ואיך לפנות אליו?

כדאי לפנות לעיתונאי שכבר עוסק בנושא שלכם, והזווית שאתם מביאים מהווה המשך טבעי לסוגיה שהוא עוסק בה. זה גם מקל על הפנייה אליו. אם פונים אליו ואומרים:

"ראיתי את סדרת הכתבות האחרונה שלך בנושא הפנסיה והארכת תוחלת החיים – מאוד מעניין!"

עיתונאים הם אנשים עם אגו. הם לא צריכים לספר לבני ובנות הזוג שלהם מה הם עשו היום, כי בני הזוג ראו אותם בעבודה… הידיעה שמשהו עוקב אחריהם ורואה בעין חיובית את מה שהם עושים, היא נקודת פתיחה חשובה.

"אני עוסק בתחום, הצלחת לנגוע בניואנסים. מה שעוד לא נגעת בו, זה הנושא של פערים חברתיים בין מרכז לפריפריה, שמתבטאים באופן דרמטי בתקופת הזקנה"…

– כאן, בשלב זה, העיתונאי כבר יתעניין במחקר או במיזם החברתי שאתם מקדמים, כי הוא עסוק בנושא.

עוד צריך לזכור, שעיתונאים רבים מונעים מתוך הרצון לשנות ולשפר את החברה. לכן, אין דבר שמשמח אותם לשמוע , כמו כתבה שהם יצרו שהניעה שינוי. אם אתם יכולים לקשור בין האייטם לבין כתבה קודמת של הכתב, העניין שלו בשידור האייטם יהיה מוגבר. בהקשר הזה, גם הכרה ציבורית היא משמעותית. גם עיתונאים, וגם חברי כנסת אוהבים פרסים. אם אתם מעניקים פרס, בנושא מסויים, זה יביא אותם אליכם.

לאיזה פלטפורמה כדאי לפנות: המהדורות המרכזיות והעמודים הראשיים של העיתונים, הם מרחב שכל אקטביסט היה רוצה להיות בו. אבל לפעמים, הנושא לא מתאים לשם, ופרסום במרחב הזה – לא מסייע לנושא. קמפיין שעסק בדוברים של חברי כנסת, לא מעניין את החדשות המרכזיות, אבל צריך ובאמת הופיע ב ice שזה מגזין של אנשי יח"צ ותקשורת. יש היום עיתון לכל קהילה ולכל קהילה נושאית, ושאלת הטרגוט – מה אתם רוצים שהמסר שלכם יחולל, ואצל מי, היא השאלה המרכזית עליה צריך לענות בהקשר הזה.

איך נראה היום של העיתונאי?  הבוקר, אצל עיתונאים שמכוונים למהדורת ערב, או לעיתונות הכתובה, הוא הזמן המרכזי לעיסוק באייטמים חדשים. זה הזמן לפנות אליהם. אבל כאן צריך לבלוט מול האחרים. עיתונאי חייב לסגור על שש שבע בערב, כדי שהעורך יקבל את המידע ויוכל לעבוד איתו. כמובן שהעניין משתנה לפי עיתונאי מהדורות אחרות. לפעמים, כל מה שאנחנו מעוניינים בו הוא להגיע לרשת. הנושא שלנו לא מספיק חשוב כדי להיות אייטם בחדשות המרכזיות, ואז ככל שנדגיש לעיתונאי שאנחנו מעוניינים בכתבת רשת, גם אם היא מתפרסמת בסוף שבוע, יעלו הסיכויים שזה יכנס. יש לדברים כאלה הרבה ערך מול הקהילה שעוקבת אחרינו. צריך לזכור שמאז ה CNN התקשורת היא כמו דוב רעב, שצריך כל הזמן להאכיל אותו באייטמים. הריבוי של הערוצים והמציאות של 24/7, מייצרת באופן מובנה מציאות של זמנים מתים. צריך לדעת לנצל אותם.

זה סדר יום  כללי גנרי, אבל תזמון הוא כמעט הכל. הרבה יותר קל לרכב על גל מאשר לייצר אותו. כשנושא או אדם בסדר היום, ויש אפשרות לחבר את הנושא שלנו לנושא במרכז, זה מעלה את הסיכוי להכניס. זה נכון גם לשיח הציבורי והתקשורתי הכללי כמו קמפיין metoo# – זה הזמן לעמותות לקדם תוכניות חדשניות להתמודדות עם אלימות מינית וכו'. תזמון זה גם להבין את לוח השנה העברי והאזרחי, ולהבין שעיתון ומערכות תקשורת מעוניינות לייצר תוכן רלוונטי סביב הימים האלה. ולכן, אם אנחנו מצליחים לחבר בין התוכן שלנו לבין יום האישה/ יום כיפור/ יום כדור הארץ, הסיכוי שנכנס לסדר היום התקשורתי, גדל.

הנקודות האלו, הם הבסיס של ההבנה 'איך להכנס לסדר היום התקשורתי'. הכיוונים אליהם צועדת התקשורת החדשה, ומאבקים חברתיים חדשים הם הפוכים. הם כיוונים שיש בהם מעורבות גבוהה של קהילה, בקביעת סדר היום, באיסוף החומרים לתחקירים, ובהפצתם. הכיוונים החדשים מייצרים מצע הפוך בו התקשורת, מתחילה לרדוף אחרי האקטביסט. בזה יעסוק הפוסט הבא.

*

בונוס שני:

הקרן לחברה אזרחית פרסמה שורת כלים נוספים ולא מובנים מאליהם להשפעה אזרחית. לנוחיותכן, הנה חלקם לאחר סינון:

• סיור לאנשי תקשורת וניו מדיה העוסקים בתחום כלשהו. הסיור מציג לאותם אנשים תמונה באופן שונה, ונועד לגרום להם לסקר את העניין.
• דוח עדויות: באירועים משבריים, כמו משבר העורף בלבנון השנייה, ובאירועים מכוננים, כמו מלחמת ששת הימים, יש מאבק בדעת הקהל לגבי 'מסגור האירוע'. הנכחת עדויות של אנשים שלקחו חלק פעיל באירוע מהווה כלי אזרחי להנכיח זווית מבט ולמסגר את האירוע.
• סיפורי נפגעים: להחלטות מדיניות ותקציביות השלכות שנוגעות לאזרח הקטן. הנכחת הפגיעה באזרח, או לחלופין השיפור במצבו ובמעמדו, מהווים דרך לערער או לתמוך במדיניות מסוימת.
• עמדה מקצועית: קידום מדיניות או ערעור על מדיניות המתבצעת באופן המרכז גילדה מקצועית רלוונטית לחוות דעה ביחס לסוגיה.
• בניית מדד: מדד הוא מספר המייצג מאפיין מסוים ומאפשר למקם אותו ביחס למאפיינים אחרים בתוך הקשר. יצירת מדד ביחס לנושא מהווה נדבך בבניית החשיבות של הנושא וביצירת תהודה ציבורית ביחס אליו.
• פר�� ציבורי מהווה פרקטיקה בה גוף ציבורי או מועצה ציבורית מעניקה פרס בתחום מסוים. עצם אירוע מעמד הפרס, השיקולים בבחירת הזוכים והוועדה מהווים נדבכים ביצירת תודעה חיובית ביחס לנושא סביבו ניתן פרס.
• משחוק: הפיכת מסר מורכב למשחק קליל ופשוט (סטייל PlayBuzz) ומסייעת לחיבור המשתמש למסר אותו רוצים להעביר.
• מאגר ידע שיתופי מאפשר לארגונים ולפעילים בתחום מסויים לפתח ולנסכרן ידע נצבר ביחס לסוגיה ציבורית, ולהשתתף באופן אקטיבי בניסוח ובבניית התמודדות עם הסוגיה.
• מענקים קטנים: כסף קטן יכול לחולל שינויים גדולים. הענקת מיקרו מענקים הינה פרקטיקה מוצלחת לארגון או לקרן לקדם נושא במתן מיקרו מענקים לקידום נושא רחב היקף על ידי תקצוב מכלול רחב של ארגונים בסכומים קטנים למימוש מטרה מסויימת רחבה.
• מאצ'ינג בין ארגוני: כלי או פתרון מימוני בו ארגונים מייצרים מיזם משותף על בסיס השתתפות מספר ארגונים בתקצוב המיזם
• ניטור החלטת ממשלה: הממשלה מקבלת החלטות רבות, אך לא כולן באות לידי מימוש. מעקב מפורט אחרי יישום החלטות הממשלה מהווה כלי חשוב בדרך לקידום מדיניות.
• הקמת שדולה: שדולה בכנסת הינה אסופה של חברי כנסת ממפלגות שונות, המקדמות תחום מסוים. שדולה זו מהווה כתובת לארגונים ופעילים חברתיים לקידום אג'נדות שונות.
• קול קורא הוא פרסום מטעם ארגון, הקורא לארגונים ויזמים להגיש הצעות בתחום מסויים. ההצעות הזוכות יקבלו מימון למיזם או לפרויקט שהוצע על ידם.
• עתירה מנהלית מוגשת כנגד רשות שלטונית, לבית משפט מנהלי, ומהווה כלי לתקוף החלטות ומעשים שנעשו על ידי רשות או גוף ציבורי.
• שאילתה מנהלית: מכתב עו"ד הממוען לגוף שלטוני שתכליתו הצפת בעיה או מדיניות שהינה בניגוד לחוק או לפסיקה. מכתבים אלו יכולים להוות צעד מקדים לעתירה.

• ארגון הפגנה מול שגרירות זרה מהווה דרך להעביר מסר למדינה, שמסתמכת על השגרירות כחיישן עבורה.

  
• ביוש פומבי: פרקטיקה בה מממקדים קשב ציבורי לאמירה של דמות ציבורית בכירה שמסגירה – וממסגרת את דעתו כבלתי לגיטימית, פוגענית ושלילית
• חשוב להדגיש: חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כי "לשון הרע" הוא פרסום דברים הנוגעים במעשים או בתכונות של אדם ("יחיד או תאגיד") העלולים לגרום להשפלתו בעיני הציבור, להפכו ליעד לבוז, לעג או שנאה, לבזותו בשל מוצאו, דתו, אמונתו, נטייתו המינית או תכונה אחרת או לפגוע במשרתו, במקצועו או בפרנסתו. חוק זה אינו נעצר בשער הכניסה לאינטרנט והוא חל גם על דברים הנכתבים באינטרנט וברשתות חברתיות, דוגמת פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ואחרות. אל תשכחו שהמדיה בה השתמשתם לא באמת משנה ואותו חוק תקף גם לתוכנות מסרים דוגמת וואטסאפ, וכן גם בדוא"ל, בפורומים וכדומה.

  שימוש במילות גנאי, קריאה "להפסיק לקנות אצל הגנבים" וכדומה, כל אלו יוצרים סיכון מהותי ששופט יחשוב שמטרתכם היתה לפגוע ולנקום ולא רק לחשוף את האמת. לכן, קללות, קריאות להפסיק לקנות, קריאות לפגוע בעסק וכדומה, כל אלו יפעלו לרעתכם. די בכך שתספרו את סיפורכם, תציגו את העובדות ותותירו לקהל הקוראים להסיק מסקנות לבד.

• חשוב להקפיד על שפה מכובדת, נקייה ועניינית ככל האפשר. ככל שתשתמשו בשפה פוגענית ומשמיצה גם תגדילו את הסיכון לתביעה ותקטינו את יכולתכם להתגונן.

• חוק איסור לשון הרע נועד למנוע העלאת טענות עובדתיות שאינן נכונות. מנגד, החוק לא נועד למנוע דיון והבעת דעות ואף מעודד אותן. לכן ההמלצה ברורה — ודאו שהפוסט מנוסח כדעתכם האישית בלבד, והבהירו שזו דעה אישית ולא עובדה (חוץ מהעובדות המפורטות בו ואשר ניתנות להוכחה על ידיכם, כמובן).

• עצם היות דבר מה "לשון הרע" אינו אומר בהכרח שייקבע כי על הדובר לפצות את מושא לשון הרע. החוק מאפשר הגנות שונות כמו "תום לב" או "אמת דיברתי", שעומדות לזכות הדובר, גם אם פרסם לשון הרע. עם זאת שימו לב שלכל הגנה כאמור יסודות שקבועים בחוק, ואם לא יתקיימו כולם — ההגנה לא תחול עליכם.

• ההגנה העיקרית בה כולם עוסקים היא הגנת "אמת דיברתי" ומוסיפים "בתום לב". אלא שמרבית האנשים אינם מכירים באמת את יסודותיה של הגנה זו. מעבר לכך שהעובדות (העיקריות) של אותן טענות צריכות להיות אמת, יש חובה להוכיח גם שיש עניין לציבור בפרסום. (הערות אלו פורסמו בהארץ ע"י יורם ליכטשנטיין).